אנחנו חיים בעידן הדימוי הלכיד. דימוי מוקרן ומואר. דימוי המסך, שלא משנה מהם מרכיביו הוא תמיד אחד. ככל שהמצלמות והמסכים משתכללים וחדות התמונה גוברת, כך גדל המרחק שלה מהעולם, שאותו איננו תופסים אף פעם כאחדות. למעשה, תמונת העולם שלנו היא כאוס מטורף. קודם כל הזמן: חוש הראייה מהיר בהרבה מחוש השמיעה ואנחנו מקבלים את המידע ממנו (נגיד אדם מכה באגרופו בשולחן) באופן מידי. רק כעבור נצח זעיר מגיע אלינו הקול. ואולי עשרה נצחים שכאלה, עד שאנחנו חשים (את רעד השולחן שאנחנו יושבים מצידו השני, נגיד) – ורק אז, המוח שלנו משהה את האור והקול ומתאם הפעולות בשטחים הסנסוריים שלנו משרטט עבורנו תמונה מתקבלת על הדעת. אלא שאיזו מין תמונה היא זו? תמונה הקשורה לזיכרון שלנו מחוויות דומות בעבר, ואינסוף תכנים והקשרים שנפשנו אלופה בלרקום. תמונה שכרוכה בתשומת לב. למשל נניח וחלמנו בהקיץ שעה שהאיש הכה באגרופו בשולחן. תמונה שאיננה סטטית, כי ראשנו זז בבהלה. כי עינינו הבחינו בקורי עכביש בפינת התקרה - אבל ההבחנה לא נרשמה בשל הפניית תשומת הלב לאירוע, וכך עד אין קץ.

ציוריה של שרון פוליאקין עושים עבורנו קסם שכזה: היא לא מתארת את העולם כפי שעושה תמונת המסך, אלא את המבט שלה, המלא בחייה הפנימיים. הנה הגלדיולה, ירושלים, יד מושטת, שמץ ולסקז. זיכרון, חלום וזמן. הנה במקום שהיא תביט אל העולם אנו מביטים אל עולמה. במקום התמונה הקוהרנטית, המנוסחת כמו הצהרת דוח הנהלת חשבונות למע"מ, אנחנו מוזמנים לחשוב על האמנית כאוטובוס בעולם ועל ציוריה כהזמנה לעלות לנסיעה של תחנה אחת. פוליאקין היא גאון של יחסי קו-כתם. משוררת של יחסי הגאומטרי והביו-מורפי. הביטו כיצד צורות מן החי וצורות מן הסדנא מושחזות זו בירכיה של זו. היא וירטואוזית של טקסטורות – עובי, גירוד, ליטוף, מריחה כמו כלי נגינה בתזמורת, הללו מתאחדים ללחן אחד.

לסיום, אני מבקש להפנות את תשומת לב הקוראים לשתי נקודות: הראשונה היא שלציורים האלו זמן פנימי – זמן נסיעת תחנה אחת, משך הקו המתפתל, אורך הכתם, השהיית הצופה עד לרגע הפיענוח של כל הנראה. והשנייה היא שעבודות אלו מקיימות זיקה עדינה ובלתי מוצהרת לציורים של משה קופפרמן. כיצד? שימו לב, באופן שבו יש בהם ציור בתוך ציור, ציורים ליד ציורים, אתרים כמו מדינות מגודרות גבול המקיימים אוטונומיות ציוריות בשכנות זו לזו באותו הקנבס. אצל קופפרמן מדובר בטענה קיומית על העמדה מול הקנבס, אצל פוליאקין זו טענה על המבט, המכיל, מטבעו ריבוי עולמות.

‍

יונתן הישרפלד, מאי 2023