מגירות ארכיב

ב-1998 ביקר הפילוסוף היהודי צרפתי ז'אק דרידה בישראל. במהלך שהותו כאן הוא ביקר ב"יד ושם" וניהל שם שיחה עם מיכל בן נפתלי על ארכיב, זיכרון, סליחה והיסטוריה. באיזשהו רגע הוא אומר לבן-נפתלי: "כאשר ארכיון כמו יד ושם מוקם ומתנהל, נעשה מעשה של חסד וזיכרון. אך בה בעת, יש כאן שניות מחרידה: עצם מעשה הגניזה הוא התורם לסיווג, ליחסי שכחה." הרעיון כאן הוא פשוט ויש לו שלושה או ארבעה מופעים שאנחנו מכירים היטב. הראשון הוא בזמן- כשאתה מקצה יום בשנה לזיכרון אתה מקצה 363 ימים להתעלמות. השני הוא בחלל- כשאתה מיחד אתר לזיכרון אתה מכשיר את שאר האתרים לשכחה. והשלישי הוא מצד הסיווג, הקיטלוג, המיון, "המגירות המנטליות",  כלומר מבחינת התודעה, מה שאתה יודע שנמצא איפשהו ממוין ומקוטלג ממוספר, שקול, מדוד, משויים, אינו נשלף עוד לעולם. מחלת הארכיב. משמר הכל-ומשכיח הכל.

עידו בר אל מצייר במגירות הארכיב. מה שזה לא יהיה שהיה מאופסן בהם השתחרר. הן זוכרות כעת לא את התוכן של מה שאפסנו אלא את ההיגיון שלו, ההיגיון של הארכיב. כשאתה מביט במגירות האלו של עידו בפיצוי המאני על יסוד דפרסיבי, בחיות, בכושר ההמצאה החזותי, בשכלול, בשפע השפות הציוריות ובאינסוף המדיומים, אתה לא יכול שלא להרהר בינך לבינך שאלו הם ציורים כנגד המוות. אי אפשר לחמוק מהאנלוגיה המובהקת לארונות קבורה. האין זה שבית קברות הוא הארכיב האולטימטיבי בו אנו שוכבים ממוינים ממוספרים מקוטלגים בחלקות כמו גנזים במגרות?

נחזור לדרידה. המהלך הבסיסי של דרידה הוא בערך כזה: .1 הוא מזהה שהטקסט מציג דיכוטומיה. 2 הוא מראה שלאחד משני הקצוות יש עדיפות מטאפורית. (אומרים יום\לילה, גבר\אישה, שחור\לבן ומתכוונים: יום עדיף על לילה, גבר עדיף על אישה ולבן עליון על שחור)  3 דרידה חושף שעל פי היגיון הטקסט עצמו יש תלות של הבכיר בנחות. יום תלוי בלילה, כל הגברים נולדים מנשים, עליונות האדם הלבן על השחור היא תולדה של שיעבוד ואלימות כלומר של נחיתות מוסרית.

המהלך הדרידיאני מסתיים בכך שמשמעות המילה יום היא לילה, גבר אמיתי היא אישה והאדם הלבן משועבד לכלכלת הניצול שיצר ועל כן הוא שחור.

צריך להבין שההיגיון הזה כבר נמצא "בילט אין" בשפה: שעת אור הבוקר הראשון נקראת שחר- שזה שחור, כלומר חושך. "לפנים" זה מה שהיה פעם ונמצא מאחורינו אבל גם מה שמולנו. עקרת בית היא עיקר הבית, אבל היא גם עקרה. המילים נושאות בתוכן עקבה הופכית שלהן.

הציורים של בר-אל הם ליבידו טהור. הם ארוס מזוקק. הם שמחת יצירה. המצאה. עליזות. שובבות. אבל זו עליזות במגירה. שובבות במגירה. כוחן של העבודות הוא בדיוק בכך שהן חושפות שמקורה של החיות העליזה היא לעיתים קרובה פחד המוות.

יונתן הירשפלד, פברואר 2026