ישנו מכתב מפורסם של מיכלאנג'לו לוזארי שבו הוא מתלונן על האמנות הצפונית, שהיא "נטולת עוצמה וזוהר". הוא חושב על יאן ואן אייק ואולי אפילו על ברויגל. הוא מתלונן על הבדים הקטנים, העמוסים בפרטים, על הנטייה לצייר נוף. במקום להתמקד באירוע אחד מרכזי, ולסדרו בסימטריה והרמוניה, הוא כותב לוזארי, הצפוניים כאילו גוזרים פיסת עולם, ללא תכנון או מחשבה. מבלי להתווכח על עצם תוקפם של הטיעונים האלו, כשראיתי את העבודות החדשות של אלה אמתי סדובסקי, חשבתי לעצמי, "הנה, היא פתרה את זה: נוף, שיש בו גדולה וזוהר"

הבדים הגדולים, המופלגים בעושר חזותי, בדפוסים חוזרים, בדמויות, בתנועה ובאירועים, קורנים ב-Joie de vivre. עם השפע החזותי הם מזכירים במשהו את הקפלה הסיסטינית. עם הפרספקטיבה הנועזת הם קורצים לאסכולת אתונה של רפאל. יש בהם את אותה איכות איטלקית של מיכלאנג'לו חיפש. הם משלבים משהו מהעוצמה הציורית של פיטר דויג או דניאל ריכטר עם איזו קלילות של איור בספר ילדים מאת נחום גוטמן. כמו נואם פוליטי באצטדיון מול המונים, שלא מאמין לכריזמה של עצמו, ויודע, שבתום האירוע, יישב בבית בגופיה מול המסך וייראה כדורגל, כמו כולם.

בעבודות יש תחושה של מסע. אנשים חותרים במשוטים על גבי נהרות של טקסטיל, ולגדותיהם של הנהרות, ג'ונגלים של דפוסים חוזרים. המבט, לעיתים ממעוף הציפור ולעיתים בגובה העיניים. אלו הן עבודות העוסקות באובדן הטבע. הטבע המומר בסימנים של טבע. ולכן יש משהו טרגי במסע. זהו אינו מסע אל לב האמזונס, אלא אל לב "האמזונס", העשוי טפטים שטיחים סדינים או וילונות. עולם שבו גם אנשים ובעלי חיים מורכבים מאותם דפוסים.

ואולי זהו סוד קסמן של העבודות האלו. העוצמה החזותית, התנופה הצבעונית, תחושת אגדת הילדים והנוף הנפתח למרחבים: כל אלו כלואים בדו ממד של הדפוס החוזר, המלאכותי, המוצרי. הדגם, כל כמה שהוא יפה הוא תמיד עקר ולא אישי. סדובסקי משחקת בעדינות עם העקרות הזו ומכניסה פה ושם נגיעות חיות של מכחול. וכך, הצופה מוצא את עצמו יוצא למסע של בהיה בטפט. טיול בהרים - בין כריות וסדינים. מה שאמור היה להבטיח אופק מעל ומעבר לחזותי, התגלה כאמירה אנושית מאד, על המרחב הביתי.

‍

יונתן הירשפלד, אפריל 2024