עבודות הנייר של מיכל נאמן מאמצע שנות ה 70 הן מופת של האמנות המושגית הישראלית. יש בהן שילוב של פשטות ודלות עם ערמומיות וחריפות. הן מצליחות לעמוד על סף הכלומיות: דף מחברת, לעיתים קרוע ועליו כמה מילים- ויחד עם זאת להיות על סף ההכליות (כלומר ההפך מכלום- הכל).  

איך הן עושות זאת? ובכן, בעבודה מפורסמת של ג'וזף קוסות' הוא מעמיד זה לצד זה, כיסא, צילום של כיסא, והגדרה מילונית של כיסא. מה שקורה כעת הוא מעניין: הכיסא, אינו נושא שום משמעות, הוא פשוט כיסא. לצילום, יש אודותיות (aboutness) והוא נושא משמעות מסוימת על כסאות. ואילו ההגדרה המילונית של כיסא- כוללת בתוכה את כל הכיסאות בעולם: יוצא, שמשמעות גדלה ככל שנעים על ציר ההפשטה מהדבר לייצוג. עבודות אלו של מיכל נאמן חיות בטריטוריה הזו שבקצה ציר הייצוג.

העבודות הקדימו את זמנן ביחסן לגוף, למגדר, ולמה שמכונה כיום תיאוריות של ריבוי. ולמרות שאגע בנושאים אלו אתמקד דווקא בנושא אחר. ברצוני להתבונן באופן שבו הן חלוציות ביחסן לתכנים (וצורות!)- יהודיים. לא רק ברמת השפה: כהן גדול, בראשית ברא, גדי בחלב אמו, ולא רק במובן שבו אמנות מושגית מטבעה יש בה משהו יהודי באשר אנחנו עם הספר, ו"לא תעשה לך פסל וכל מסכה" ו"שקר היופי והבל החן" אלא גם מבחינה פילוסופית יותר.

אבקש להציג את הטענה שההיגיון המושגי של העבודות, הוא זה של פלפול תלמודי, לעיתים, אפילו זוהרי. יחסה של נאמן לשפה, אפילו שניתן למצוא לו מקורות זרים (דה סוסיר, ויטגנשטיין, תנועת אוליפו) שאוב ישירות מהעולם היהודי ומהטכניקות של חכמי התלמוד והזהר. אפתח בארבע דוגמאות: מילים וצורות, צירופי סמיכות, המילה כאובייקט בעל רכיבים אוטונומיים, שיבוש על ידי ידע חיצוני:

מילים וצורות: כשנאמן כותבת "כשזה מחוק" ומציירת על הכיתוב איקס היא נותנת אוטונומיה לצורה ומציפה את אי היכולת שלנו שלא לקרוא טקסט שנמצא מולנו אפילו אם הוא כביכול מבוטל. כשהיא כותבת "היא מתה כבר בחלק הראשון של הרומן" ואז חלק ב' של הנייר נשאר ריק- זו הצורה שמדברת את התוכן. ייחס זה לצורות מוכר לנו מהעולם היהודי.  אני מזכיר כאן את המדרש המפורסם מבראשית רבא על צורת האות ב' הסגורה מכל הכיוונים ופתוחה רק מימין לשמאל, בניגוד לא' הפתוחה לכל הכיוונים ולכן נפתחת התורה באות ב', ואפילו את "השקר עומד על רגל אחת"! שאומרת לנו המורה ומתייחסת לרגל האחת של האות ק', כתשומת לב מיוחדת לצורת האות כנשאית של משמעות. העולם היהודי מלא בכתיבה בצורות. (החל מהכיתוב בבתי כנסת "שוויתי ה' לנגדי תמיד" בצורת חנוכייה, ועד דיוקן הבאבא סאלי בפרק תהילים). הצורה מדברת גם במבנה הידוע של דף גמרא, המשנה במרכז והפרשנים מסביב: במקרה של שריפה או עכברים -יחסל הנזק את הפרשנים לפני שיגיע למילים הקדושות.

צירופי סמיכות: כשנאמן מפצלת את הצמד כל-נדרי\כתבי, או כשהיא מחליפה "ארץ אוכלת יושביה" ב"ארץ אוכלת גוריה", היא מצביעה על כוחו של צירוף הסמיכות להתקיים כ"תוכן רפאים" מול צירוף סמיכות אחר שדומה לו ומופיע לפניך. אם תקרא את הצירוף "שביל ישמעאל", יתקיים הצירוף "שביל ישראל" קיום רפאים לצידו מבלי שייכתב. וכך לצד "זב חלב ודבש" משלים הקורא בראשו "זב דם". זוהי נקודה קריטית כי הנושא המרכזי כאן הוא האוטונומיה של הסימנים מהמסומנים שלהם, וכוחו של הקורא להתאימם לצרכיו. חז"ל הכירו את התרגיל הזה היטב. כך למשל כשברצונם לשנות כוונת המקרא ששוב אינה רלוונטית עבורם הם משנים את המשמעות של "כי תקנה עבד עברי" (שמות כא, 2) מ-עבד שהוא עברי, ל: עבד של עברי, בשיבוש צירוף הסמיכות. המילה כאובייקט בעל רכיבים אוטונומיים. חז"ל מרגישים נח לפרק ולחבר מחדש את המילה "כתרצה" מהשורה "יפה את רעיתי כתרצה" בשיר השירים ל- "כשאת רוצה", ותיקוני הזהר מפרש את המילה הפותחת את התורה, בראשית, כ"ראש" בתוך "בית". וכ-"אש" בתוך "ברית". ואף "ברא-שית" (שש בארמית). יש לעצור רגע ולהתפעל לנוכח החרות והיצירתיות של היחס הזה למילה כרהיט איקאה מודולרי שניתן לפרק ולהרכיב. נאמן מרבה לעבוד עם התכונות האלו של המילים (המלט\ך) היא מפרקת אותן ומרכיבה מעתיקה ומשבשת, מייצרת תאומים לא זהים: גולגולתא (ההר עליו נצלב ישו) \ גולגולתה (הגולגולת שלה). זה העולם של ז'ורז' פרק, של אוליפו, של תשבצי היגיון, נכון, אבל אני מבקש לשים זרקור על כך שזה גם העולם של ספר הזהר. בעיניי זוהי נקודה סופר חשובה מהסיבה שגם את הקולאז'ים המפורסמים של נאמן ניתן להבין כפירוק והרכבה של פינגווינים ציפורים ויונים.

ונקודה אחרונה להדגמת התזה: השיבוש באמצעות ידע חיצוני. מה זה לשבש משמעות באמצעות ידע חיצוני? ובכן, בתורת הספרות או הקולנוע היינו מכנים זאת יצירת פער בין עולמו של הקורא למציאות הדיאגטית. הבה נניח סרט של היצ'קוק. המצלמה מתעכבת על ידיה של דמות המערבבת משקה בכפית. זו אישה העושה לבעלה קפה. הטקסט הוויזואלי נראה תמים. אבל הצופה יודע שהיא זממה להרעיל את בעלה! עכשיו השנייה הארוכה כנצח הזו בה מתמקדת המצלמה ביד המערבבת מתחילה לשאת משמעות חדשה. כך למשל, עונה התלמוד לשאלה הפותחת אותו מאמתי קוראים קריאת שמע של ערבית בתשובה המיתממת "משעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומתן"- ביודעו שקוראיו יודעים שאין עוד בית מקדש ובוודאי שאין לראות כהנים בתרומתן. שיבוש זה מגיע אצל נאמן עם משפחה של שיבושים הקרובים אליו: השעתוק העקר (פשוט להעתיק באופן מכני את הטקסט "בראשית ברא" ולתת לידע של הצופה (שהעט הולך ונחלש וכו') לשאת את התוכן. או שיבושי המין כמו בה' צבאות / צבעים או המלכה ליר. (הללו הם גם צירופי סמיכות, ועובדים באותו אופן שתואר לעיל, אבל מעניינים אותנו כאן בשל הידע של הקורא באשר לה' צבאות והמלך ליר), לשיבושים אלו רמזתי למעלה כשאמרתי שנאמן הייתה חלוצה גם של השיח המגדרי. ולסיום שיבוש יחיד רבים (מורבידית מורבידים, "לגיון") שלגביו רמזתי שנאמן הקדימה את זמנה בכל מה שקשור לתיאוריות של ריבוי שנעשו מאד פופולאריות באמנות ישראלית בשנות ה-90.

המסע הקטן הזה שעשינו כאן, על מנת ליצור, לראשונה ככל הידוע לי, (ואולי את הכיוון שפתחתי כאן ישלים אקדמאי חרוץ)- תמתיזציה של הפרקטיקות המושגיות של נאמן בהקשר יהודי, נועד להאיר את העבודות מעוד זווית ולא להציע להן פרשנות סופית. המסע הזה נועד לחדד את העניין שהתרבות היהודית היא תרבות פרשנית. בעוד שלעמים האחרים יש מאות טקסטים ליהדות יש טקסט אחד שלו מאות פירושים. השפע הפרשני הזה המייצר שוב ושוב את אותו טקסט מחדש כנשאי של תכנים חדשים הוא תוצר של מה שכיניתי בפתיח "לחיות על קצה ציר הייצוג". המסורת היהודית ייצרה מכונות משוכללות ליצירת ידע ולבחינתו, נאמן, לטעמי ירשה את המכונות האעלו באופן אינטואיטיבי והפעילה אותן בשדה האמנות.

עבודות אלו מסרבות להיות משפטי חיווי. הן לא אומרות משהו על העולם אלא מציעות מודל של משמעות. הן אומרות משהו על איך אנחנו אומרים משהו. הן חושבות על חשיבה. ויותר מכל הן מראות איך משמעות נוצרת אצל המתבונן. הזיקה ששרטטתי בינן לבין העולם היהודי מעלה עוד מחשבה אחת, כמעט מרגשת: אם המודל הוא של טקסט אחד קדוש ומאות פרשנויות מגוונות, ואנחנו מבינים איפה נמצאות הפרשנויות במודל של נאמן, נשאר לנו לחשוב, מהו אם כן הטקסט הקדוש?

‍

יונתן הירשפלד, מאי 2021

‍