תהליך הייצור של ג'ולות זכוכית הוא דבר מופלא. יש סרטונים יפים ביוטיוב. ראיתי כמה כאלו לפני שהתיישבתי לכתוב על הדפסי הג'ולות של דגנית ברסט. מה שמשך את תשומת לבי לא היה הסחרור המתמיד של נקניקיית הזכוכית, לא הזריקה המרטיטה של זכוכיות צבעונית לתוך העיסה השקופה, אלא אירוע פרוזאי, פשוט ובלתי נמנע המתרחש עם לידתה של כל גולה: ברית מילה. כלומר כל גולה מטופטפת כנוזל לתוך תבנית כדור ומתקשה עם פיטמה דקה המזדקרת מראשה. את הפטמה קוטמים ומחליקים. דבר אינו נולד עגול וללא רבב חשבתי. אין יופי שלא בא לעולם עם שארית.

לפתע עלה לנגד עיני עמק רחב ידיים מלא כולו עד להתפקע בכל פטמות הג'ולות הקטומות מראשית הזמנים. זוהי נקמת השארית. זהו מחול מברשת השיניים בכוס. שארית הדימוי שפוקסל עד העלמות. זהו משהו משורשי העשייה של ברסט. שכן, האמנות של ברסט תמיד נעה בין האסתטיקה של התבונה וזו של האי צורה. המפה והטריטוריה. הצורה הגיאומטרית וזו הביו-מורפית. נזילת הזכוכית הצבעונית כמטפחת רקדנית מרחפת באוויר המוצק ושלמות המעגל הכדורי.

וזה גם כוחה של דגנית ברסט כאמנית צילום. מבט התקריב על הג'ולות, הגדלתן, העמדתן כנגד רקע נייטרלי, כל זה משחרר אותן מג'וליותן, ומציגן כאסתטיקה טהורה. כפי שאולי, יכול לראותן ילד הרואה ג'ולות לראשונה. (ועל כן אין להתפלא כי ג'ולות משמשות כמטבעות זוטא בכלכלת הילדים המתאמנים בקפיטליזם ילדי: ערך, הרי, גם בכלכלת המבוגרים וגם בכלכלה האסתטית, הוא תמיד על בסיס אי- שימושיות ונדירות. אוויר שחייבים אותו הוא חינם. יהלום שאין מה לעשות בו- הוא יקר.) בשל העובדה שהתקריב והרקע הניטרלי מקשים על תפיסת הנפח של הכדור השקוף, עוסקות העבודות גם בהשטחה, בווידוי המודרניסטי של המצע על שטיחותו. ובהקשר הזה, מתפקדים צילומי הגולות כציורים מופשטים.

דבר נוסף שקורה בצילומים האלו הוא הטשטוש בין מוצק ואוורירי, בין קטן לענק: אחדים מהצילומים מעלים על הדעת תמונות של ערפיליות וגלקסיות בלב החלל. הנה כי כן הולכת ברסט בדרכו של וויליאם בלייק ומלמדת אותנו כיצד "לראות עולם בגרגר של חול, ורקיע בפרח שדה, להחזיק אינסוף בכף ידך ונצח בשעה יחידה".  

‍

יונתן הירשפלד יוני 2022

‍