העיפרון הוא אחד מאותם אובייקטים מדהימים שבכוחם לקשר בין המופשט לקונקרטי. בעיפרון ניתן לרשום מחשבה, לעשות סקיצה של משהו שראית בעיני רוחך ואתה בעצמך עוד לא מבין לחלוטין. עפרון הוא נחש, פגיון, פאלוס, טוטם. בה בעת, זהו אחד האובייקטים הסתמיים והכלומיים הממלאים את עולמנו. בסופו של דבר זה עניין של נקודת מבט: מהאדם החוצה, נדמה שהאדם הוא היחיד המצוי בתוך החוויה וכל שאר הדברים הם מושאים דוממים שלו. מנקודת מבטם של הדברים, כמו בהגות של הפילוסוף גרהם הרמן או כמו בהשקפת העולם האלילית העתיקה, כל העולם רוטט בחיות עמומה ותודעה רוחשת.

סיפורו הקצר של לנארד ריד המספר את תהליך הייצור מנקודת המבט של העיפרון הוא תרגיל בהחלפת נקודת המבט. אמנות, בכלל, אוהבת לקחת על עצמה להאיר את הקסום והמופלא החבוי בפרוזאי והכלומי. יחד עם זאת, עבודת הוידאו של הגרי עושה משהו מורכב ומשוכלל יותר מהחלפת נקודת המבט וההצבעה על היופי והנשגב של התהליך המכני האפור. האיש הטובע בגרפית, העיפרון המובחן מהאחרים, כמו אותה ילדה במעיל אדום ב"רשימת שינדלר", וסצנת הריקוד המהפנטת של הילדה עם העיפרון האנושי למחצה - פותחים עבורנו צוהר חדש. צוהר לחוויה הדקה, העדינה, ברת החלוף שבה האובייקט תמיד נסוג מאתנו אל רקע העולם. מופיע, מתגלה, נחשפת ישותו, ובכך מתגלים גם אנחנו, לא פעם, ולו רק לרגע, רק לעצמנו.

גרהם הרמן מכנה חוויה זו אמנות. אמנות, הוא אומר, היא מה שקרה שהישות של דבר מובנת לנו כמוסתרת על ידי התכונות והאיכויות שלו. הדוגמא הקלאסית היא ציור אגסים של סזאן: להתבונן באגס עצמו, צבעו, מגעו, ריחו, זה ללמוד את התכונות והאיכויות שלו ולהחמיץ את ישותו. מה שיש לציור של אגסים של סזאן זה את היכולת לדבר אתך על האגסיות של האגסים, על איך זה להיות אגס.  בן הגרי הוא הסזאן של הוידאו ארט. הילדה הרוקדת עם העיפרון, ריקוד שיש בו תום ויופי, משחק ומגע, רצינות ילדית ושעשוע מבוגר, הוא ריקודו של העפרון על הנייר, בידו של הצייר.

‍

יונתן הירשפלד, ינואר 2024