בתערוכת היחיד של לארי אברמסון בגלריה לאמנות ישראלית שבמרכז ההנצחה בקריית טבעון מוצג מקבץ רחב של עבודות שנוצרו במהלך ארבעים שנות יצירה. התערוכה מאפשרת להתבונן בשפתו הציורית של אברמסון כפי שהתפתחה לאורך השנים, ולעקוב אחר הסימנים המופיעים שוב ושוב בעבודותיו.

לארי אברמסון החל לפעול בשדה האמנות הישראלית בשנות השבעים, ורכש לעצמו מעמד של צייר ייחודי ומשפיע, המתבונן באופן ביקורתי בהווה המקומי ובנרטיבים המקובלים שנוצרו בו.

בציוריו של אברמסון מרחפות צורות החוזרות על עצמן, חלקן ברורות וחלקן חידתיות. הן מסודרות במרחב הציור ללא כל תחביר ריאליסטי: חרמש הסהר, ענף של עץ, עלי גפן, צרעה או ריבוע שחור. הצורות מתחברות לכדי שפה ציורית הנעה בין האוניברסאלי למקומי, בין עולם הציור לנגיעות ב"כאן ועכשיו". בציוריו דרים יחדיו יסודות מופשטים ופיגורטיביים, חושניים ושכלתניים, בתחושה של מתח תמידי בין שקט ואיזון לבין קריסה וחרדה קיומית.

"באמצע שנות השבעים, כשחיפשתי את דרכי האומנותית, התוודעתי למחשבה המודרניסטית האוטופית של מלביץ'. מצד אחד זה מאד הלהיב אותי, ומצד שני הבנתי שזהו קבר מבחינת יצר הציור שלי, כי אם מבינים נכון את הריבוע השחור של מלביץ' - מבינים שאין יותר ציור. זה הציור האולטימטיבי והמהותי של כל המחשבה המודרניסטית - מחשבה שהפנתה את הגב לאשלייתיות ולהבעה אישית בציור ופינתה דרך למחשבה אידאולוגית ואפילו תאולוגית.

בתחילה, הכרה זו ריפתה את ידיי. בהמשך החלטתי, כמעשה הישרדותי, לקבל את קץ הציור ולהפוך אותו לנקודת תצפית. חשבתי שאם אאמץ את מותו של הציור אולי אמצא בו איזה מרחב או מבט, ואולי אמצא בו גם רוח חיים. במקום לְבַכּוֹת את סופו של הציור בחרתי לפעול מתוך 'גופת' הציור, ולהפוך אותה לאמצעי ביטוי ולנקודת מבט על העולם.

לימים נתקלתי בסיפור שמספר פליניוס הזקן על נערה קורינתית העומדת להיפרד מאהובה. היא מושיבה אותו לאור המדורה ומתווה את צלליתו שהוטלה על הקיר בעזרת גוש פחם שנלקח מהאש (...)כלומר, הציור נולד כאשר החיים הולכים...הצללית מסמנת את העדרו של הממשי, מסמנת את אי-היכולת לאחוז ולשמר את החיים, ואת ההכרח להסתפק בסימן. כשהתחלתי לעבוד עם צלליות בציור הבנתי שהריבוע השחור הוא גם בעצם צללית, צללית של הציור עצמו, סימן של הפורמט המשותף לכל הציורים ללא קשר למה שמצויר בהם."

"הצרעה נכנסה לציוריי כסמל לאֵימָה שמפרה את השקט ואת השלווה, אימה המביאה לכדי בריחה המונית. סוכת הגפנים מייצגת את השאיפה האנושית ל"מנוחה ונחלה" - לשבת בנחת בצל, לאכול מפרי הגפן והעץ, ולגדל את בניך ובנותיך בנחת. אבל הצרעה תמיד פולשת לתמונה הפסטורלית הזו, היא התזכורת לחורבן, היא ה"ממנטו מורי". כמו בציורי הטבע דומם ההולנדיים, בהם מתוארים פירות מרקיבים בתוך סלסלה וחרקים חגים סביבם כתזכורת לכך שכל הדברים הם בני חלוף, כך הצרעה מזכירה לנו שהענבים שלנו היו פעם של מישהו אחר ושתמיד יש מישהו אחר שרוצה את הענבים שלנו. במובן מסוים, בכל פעם שאני מצייר גפנים, סוכה או אשכולות ענבים, הצרעה שם, מזמזמת ברקע, מזכירה לנו שהכול על תנאי ושהמנוחה והנחלה הן אולי האשליה הגדולה מכולם."

‍

מתוך קטלוג התערוכה "לארי אברמסון - נותן בהם סימנים", אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי, הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה קריית טבעון, ינואר 2022