תמה מוכרת וחבוטה משהו בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית סבה סביב הטענה על היעדרו של הגוף מהאמנות המקומית, לפחות עד שנות ה-80. ניתן כביכול לשאול, היכן הוא הלוסיאן פרויד שלנו, היכן הפרנסיס בייקון איפה השרירים, הפיות הפעורים, אברי המין, הפצעים, נוזלי הגוף ופנימיותו? זאת ועוד, יש המוסיפים כי הלאומיות של דור המדינה העלימה את הגוף בשירות הלאום, ושהמסורת היהודית-למדנית, הממירה כל דבר לפלפול עיוני, לא הותירה מקום לאמנות גופנית. האמנות המושגית של שנות ה70 היא מטרה נוחה לחיצים האלו.

אולם, הייתי רוצה לטעון, שדווקא באמנות המושגית של שנות ה 70 שב הגוף בעוצמה. אולי בהשפעת חזרתם של פצועי מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, ואולי בנסיבות אחרות.

אספקט אחד של שיבת הגוף באמנות המושגית מעניין במיוחד: הזיקה בין כאב וצילום.      

על פניו נדמה שמדיום הצילום הכי פחות מתאים בשביל לדבר כאב. שהרי מטבעו הוא פני-שטח. מטבעו הוא לא גוף, לא עובי, לא חומר, לא פנים. רק אור שנרשם על גבי פילם. אלא שאמני שנות ה 70 זיהו בצילום דבר מה מעניין: הוא כירורגי, קר, לא רגשני, קפוא, ובכך מאפשר דיון בכאב מפרספקטיבה לא אישית, לא בכיינית, לא וידויית. לא זה יותר מזה, אך לומר זאת? תחשבו על סדיסט אמתי- הוא מקלף את עורך בשלווה שעה שהוא מאזין לשופן- ולא מתנפל עלך בפראות וזעם. העלבון הצורב ביותר נאמר בחיוך תוך כדי מזיגת התה- ולא בקרב צעקות. נקמה אומר המשפט היפני המפורסם היא מנה שמגישים קרה.

כשאפולו קולף את עורו של מרסיאס בציורו המופתי של טיציאן הוא עושה זאת בענייניות של שען המתקין קפיץ זעיר בין גלגלי שיניים עדינים. ב"קורות הציפור המכנית" של מוריקמי מתואר מענה רוסי הפושט את עורו של שבוי יפני בשלווה ועדינות של מקלף אפרסק. דימויי פשיטות העור האלו אינם מקריים. כי העור הוא מטאפורה בסיסית ברבות מהעבודות שלפנינו.

 מיכל נאמן למשל עוסקת בסוגיות של עור באופן רצוף מראשית עבודתה. העור הוא הגליון עליו נרשמים חיינו. הקמטים מתעדים את הבעותינו השיזוף את חשיפתנו לשמש. ולכן, העור הוא גם מטאפורה בסיסית של יצירת האמנות- האתר שבו אנו הופכים את הנפשי שלנו לסימנים חזותיים. והעור הוא גם, כפי שלמדנו מהפסיכואנליטיקאי הצרפתי דידיה אנזייה- המטאפורה התשתיתית של האני: האני הוא גבול החוויה שלי מול העולם, וכך גם האני. העור הוא השק של אברי הגופניים כפי שהאני הוא השק של אברי המנטליים. עור מתווך ומתקשר בין פנימיותי לעולם שבחוץ וכך גם האני.

עבודה המביאה זיקה זו של האני הצילום והעור לביטוי יוצא דופן היא סדרת הצילומים ה"תפורים" של  יוכבד ווינפלד זהו מופע של הגוף, של האני, של הכאב, דרך הצילום. מה שגאוני כאן הוא החדירה של המחטים לתוך הצילום והפיכתו מניה וביה – לעור.

האמנות המושגית של שלהי שנות השישים ושנות השבעים מזוהה עם רעיונות כמו "דלות החומר". עם האתוס שלנו כעם חדש, ללא מסורת ציורית קלאסית. היא מזוהה עם נטייה מסוימת לשכלתנות. "עם הספר" כאמור, אינו עם הגוף. היא מזוהה עם העדפת המשחק החופשי של רעיונות על פני היפה האילם. כביכול תחת ההיגיון או המורשת של "הבל היופי ושקר החן", או "לא תעשה לך כל פסל ומסיכה". אבל תמיד חשתי שזוהי קריאה קלה מדי של האמנות המושגית הישראלית. מ"בדם לבי" של גרשוני ועד "כאב (ידיים") של גינתון מנסה האמנות הזו לדבר על כאב מעבר לקתוליות.

בביטוי מעבר לקתוליות כוונתי היא שמאות שנים של ציור נוצרי בכנסיות הציג את הגוף המעונה של ישו והקדושים. הגוף היה שייך לקסם הקתולי (תאכל בסקוויט- זהו בשרו של האל!)- קסם ה "קט דה מידלמן" של הייצוג. היין לא מייצג את דמו של האל- הוא הוא!

אבל בבואך להיות אמן יהודי ישראלי במאה העשרים הקתוליות של דימויי הגוף ממסכת את כל אופני הביטוי. מה שהאמנים האלו הצליחו לעשות, זה להפוך את הסמל המובהק ביותר של התיווך (אותו מידל מן של הייצוג)- הצילום- ולהופכו לאתר של הגופני.

יונתן הירשפלד, ינואר 2021