

האורנמנטליות של שלזניאק היא סוד גדול. זוהי אורנמנטליות לא אורנמנטלית, קישוטיות שאינה מקשטת, נוצות טווס תלושות, אפורות, מודבקות ברישול, מגומגמות.” (י.ה)"
האורנמנטליות של שלזניאק היא סוד גדול. זוהי אורנמנטליות לא אורנמנטלית, קישוטיות שאינה מקשטת, נוצות טווס תלושות, אפורות, מודבקות ברישול, מגומגמות.” (י.ה)"
שלזניאק אינו דומה לרפי לביא כי הוא לא אירוני. יש בו פאתוס. יש בו ליריות. יש בו עצב. יש בו חיפוש נואש אחרי משהו קסום. מכל בני דורו הוא הפיוטי ביותר, הרגשי ביותר. וזה יושב על סוג האין שהוא מייצר. ”(י.ה)"
שלזניאק אינו דומה לרפי לביא כי הוא לא אירוני. יש בו פאתוס. יש בו ליריות. יש בו עצב. יש בו חיפוש נואש אחרי משהו קסום. מכל בני דורו הוא הפיוטי ביותר, הרגשי ביותר. וזה יושב על סוג האין שהוא מייצר. ”(י.ה)"

על האין בציוריו של הנרי שלזניאק
הפילוסופים הפרה הסוקרטים לא תפשו את האין כסוג של יש. עבורם, כידוע היש ישנו והאין איננו. יש לך חור בגרב, החור הזה הוא פשוט העדר גרב. אין לו ישות משלו. אבל כבר במאה ה-18 ניתן היה למצוא אצל היגל נוכחות של היעדר. אם ביקשת חלה בלי שומשום ואמרו לך אין לנו שומשום בכלל, ניתן לך חלה בלי קצח, הרי שקיבלת את אותה חלה, אבל זו לא אותה שלילה. אם קבעתי עם אשתי בבית קפה והיא לא מגיעה, אני מביט בכיסא הריק שמולי, זה נכון שהוא ריק גם מאשתי וגם מדובי גל, אבל, חייבים להודות, שלא באותו אופן. יש ישות לריק הזה של הכיסא, הריק מאשתי המאחרת, כדרכה.
הציור של שלזניאק מכיל שלושה אלמנטים בסיסיים: צילום, אורנמנט, וריק.
על הצילום לא צריך להרחיב יותר מדי: זהו הנוסח הציורי של רפי לביא, מיכל נאמן, דגנית ברסט, דוד גינתון ותמר גטר, כל אחד בדרכו, בשלהי שנות השישים וראשית השבעים. זה היה מושגיות, זה הקולאז', זו "דלות החומר", זה היחס למציאות, לאיזה שהוא "שם" מדומיין, וזו הצגה של בעיית הייצוג.
האורנמנטליות של שלזניאק היא סוד גדול. זוהי אורנמנטליות לא אורנמנטלית, קישוטיות שאינה מקשטת ,נוצות טווס תלושות, אפורות, מודבקות ברישול, מגומגמות. זהו מופע מקומי מיוחד של התנגדות לשפע, התנגדות לחברת הראווה, זהו ניסיון להכין חיסון נגד מחלת הפופ ארט באמצעות הזרקת פופ מוחלש למערכת.
אבל אותנו מעניין האלמנט השלישי. הריק. האין שהוא סוג של יש. זהו כידוע חוט שני עתיק מאד בעולם האמנות המערבי. החל מהנון-פיניטו של מיכלאנג'לו דרך טיציאן המאוחר, הריק השחור של קראווג'ו חום הזהב השרוף של רמברנדט ועד יציקות החלל השלילי של רייצ'ל ווייטרד בימנו.
כשאנו מתבוננים בריק העוטף צילומים ומשמש רקע לאורנמנטים בציוריו של שלזניאק אנו רואים שהוא עמוס. זהו ריק מלא פעילות, כתמים, גוונים, טפטופים. הוא ברזל מחליד. הוא קיר מתקלף של בית ברחוב הירקון שהלחות והמלח מכרסמים בו מבחוץ. זוהי מפת שולחן עם שרדי ארוחה. זהו גבו האדום של אדם ששכב על הבטן בחוף ונרדם, זו רצפת הסטודיו, מתחת לקו הציור, עם שנים של טפטופי צבע שעשוה לאחידה.
שלזניאק אינו דומה לרפי לביא כי הוא לא אירוני. יש בו פאתוס. יש בו ליריות. יש בו עצב. ישבו חיפוש נואש אחרי משהו קסום. הוא אינו דומה למיכל נאמן או לתמר גטר של שנות ה-70 משום שאין לו יומרה לאיזושהי חוכמה מושגית. מכל בני דורו הוא הפיוטי ביותר, הרגשי ביותר. וזה יושב על סוג האין שהוא מייצר.
סארטר טוען בספרו הגדול ישות ואין ש"בועות" אלו של אין בתוך הישות הן מקור החופש המפריד את האדם מהדטרמיניזם של מדעי הטבע. אם האדם היה מלא כולו ביש, אז כל פעולה שלו הייתה התוצאה הבלתי נמנעת של שלל הסיבות שקדמו לה. אבל זהו הריק הזה שהוא אין שהוא סוג של יש, הריק המלא הזה, דגם ההחלדה של הברזל, התקלפות הקיר שהופכת לדגם, זוהי המפה הריקה שעליה זיכרון הארוחה, רצפת הסטודיו עליה הצטבר ושוליו של מסע יצירה ארוך שנים- הריק הזה ממש- שממנו מופיע האדם כאקזיסטנס.
יונתן הירשפלד, ספטמבר 2025






