את מפעל חייו של מנשה קדישמן (21 באוגוסט 1932 - 8 במאי 2015) יש לראות מנקודת מבט היסטורית שתאפשר לנקות כמה מההיבטים המסתרים כיום את חשיבותו ואיכותו. יש לזכור כי קדישמן היה צייר, פסל, אמן רב תחומי, וחתן פרס ישראל בתחום הפיסול. כוחו והשפעתו על השיח המקומי הנם ללא שיעור והוא היה לאורך שנים בחוד החנית של העשייה האוונגארדית ביותר. ואף פעל במקביל לאמני הפופ המובילים בניו יורק בשנים אלו. ולרגעים אלו בחייו שייכת הסדרה שבה אנו עוסקים משנות ה-70, כבשלהי שנות ה-70, ב-1978 קדישמן ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה, שם הציג כבשים חיות צבועות בגבן.

בסדרה זו, האמן מחק את שמות האנשים מדפי ספר הטלפונים של מנהטן. הניירות שהתקבלו מכילים מידע מחוק, מוסתר, ויש להן מופע חזותי מלא בקצב, למעשה, קדישמן הפך את הניירות לציורים המעלים על הדעת עבודות של רוברט ריימן, או אד ריינהרדט, ולפעמים למשהו המזכיר מופשט פופי יותר, מהסוג שהפציע בשלהי המינימליזם ובראשית החזרה לציור.

לעיתים, מזכיר הנייר שמתקבל את הגריד האופייני של רחובות מנהטן במבט מלמעלה. מהי המשמעות של המהלך הזה? במקום שבו אנו פותחים את הספר כדי למצוא מישהו, קדישמן נמצא כדי לסמן: מי שתמצאו כאן -הוא לא "מישהו". אנסה להסביר: ישנו קשר בין העוינות המסוימת שחשים אמנים כלפי פרשני-אמנות מקצוענים לחיוך המסתורי של בחורות בדייט ראשון: הקשר הוא הסלידה של כל אדם ממה שהפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן מכנה "ההתענגות על המובן". בפשטות, יצירת האמנות כמו הבחורה בדייט ראשון, מבקשת להישאר חידתית, כשמש מבעד לענן, ולא לתת לזולת לסכם אותה במשפט. אמנות איננה ניתנת לצמצום לרעיונות ולרגשות שהיא מבטאת. היא מפעילה משהו סתום וחידתי בתחושת האני של המתבונן. נקודת המפגש המושלמת של שני הסירובים-למובן האלו- היא המונה ליזה: המוזיאונים מלאים באלפי נשים מצוירות שהקהל מבין מי הן ומה הן מסמלות, ואילו חיוכה החידתי של המונה ליזה ממשיך לעניין את הקהל בדיוק משום שאין לו פשר.

לאור התובנה הזאת, בולטת גם חולשתה של התיאוריה המוסדית של האמנות: הקהל, הגלריות, המוזיאונים, הסטודנטים, האספנים וכל אותו "עולם האמנות" שעל פי התיאוריה מגדירים את היצירה -נעשים לפתע למשמעותה. כלומר, להגיד על מוזגת החלב של ורמר כי היא יצירת אמנות בשל הקשריה המוסדיים, מי רכש אותה היכן הוצגה מי כתב עליה וכו'- זו התענגות על המובן. גרוע מכך, זה לענות על שאלה שאיש לא שאל, ובעצם לא מעניינת אף אחד. תארו לכם תיאוריה מוסדית של האדם כאשר ניתן להציג כל אדם מצד המוסדות בהם הוא לוקח חלק: ביטוח לאומי, קופת חולים, מנוי לבריכה, מוסד הידידות, מוסד המשפחה וכולי. האם לא היינו מזדעקים ואומרים כי אלו הן התשובות בקשר לשאלות שהכי פחות מעניינות את מי שרוצה להכיר אדם כלשהו?

את ניירות ספרי הטלפון שמנשה קדישמן מחק במנהטן בשנות השבעים אני מציע להבין בהקשר הזה: זעקתו של הסובייקט נגד גודש המסמנים המגדירים, מתייקים, מקטלגים, ממיינים, מודדים ומעריכים אותו.

החברה המודרנית מצמידה לאדם שורה אינסופית של מובנים מוסדיים. שם. מספר תעודת זהות. כתובת. מספר טלפון. ועוד ועוד. אבל האדם איננו ניתן להבנה מנתונים אלו: לדעת את כתובתי, את מספר הטלפון שלי ומספר כרטיס האשראי שלי לא עוזר כלל להיטיב להכיר אותי.

את העבודות האלו אפשר לראות בהקשר האמריקאי, כתגובה לחברת ההמונים האנונימית, לרחובות במנהטן ולאמנים האמריקאים שקדישמן ראה שם. ניתן לחשוב עליהם כהמשך הדיון ביחסי אמנות ומנגנוני ידע. אמנות ומיון, אמנות וקיטלוג. ניתן אפילו לקשר אותם לאחד הדיונים המורכבים של אמנות המאה העשרים זה של אמנות ומחיקה. אבל אני מציע לקרוא אותם כהתעקשות על האינסופיות הפרומה והמתנגדת למובן של הסובייקטיביות האנושית. אני מציע לדמיין את קדישמן עובר על השמות בספר הטלפונים ואומר: לא, ג'ון בראון מתשיעית ו34 איננו שם ומספר, לא, סילביה סמית מהלואר איסט סייד איננה שם ומספר. וכך הלאה. כל אדם הוא מלאות. כל אדם הוא עולם. אם אני צודק אז יופיים של הדפים האלו הוא בכך שהצופה בהם מקבל הזדמנות לאייש עמדת סובייקט ולא להיות סימן- כשהוא מפיק הנאה אסתטית מההתבוננות בדפים ומהמחשבה עליהם, הנאה שיש לה איכות בלתי ניתנת למדידה, לשיום למספור למיון או לקטלוג. זוהי ההנאה מיצירת אמנות.

‍

‍יונתן הירשפלד, אוקטובר 2021

‍

‍