בלב החוויה האנושית ישנו פרדוקס; אנחנו חווים את עצמנו הן כריבוי והן כאחדות. כשאנו מבקשים להגיע להפשטה אנו מתבוננים בקונקרטי. ההתמקדות מייצרת התפזרות. כשאנחנו מביטים בריכוז באובייקט הוא נעלם והמבט החוצה הופך למבט פנימה. זה אולי מה שקורה במדיטציה מסוג מסוים, כשאתה ממקד את תשומת הלב בדבר מה ולפתע שוקע בחזיונות. זהו גם הרגע היחיד שבו מכונת התודעה שלך נעשית אובייקט עבור עצמה ונחשפת כאשליה. האני הוא אשליה, אולי, אבל מי הוא ה"אני" שמביט בה מהצד ורואה אותה ככזו?

כשאני מביט בציוריה של אוליבה אני נזכר בספרו של דגלס הופשטטר, גדל אשר באך,  שהיה רב מכר כשהייתי ילד, וטענתו אודות טבעו של "האני" כלולאה מוזרה. אוליבה מתבוננת בענף, בעלה, בפרח, ושוקעת בחלומות. החסר תוכנית מסודרת והאקראי שבטבע מתגלה כמסודר ומתוכנן כמו קומפוזיציה של פוסין. איזשהו היגיון פנימי שולט בכל. לא, שולט זו לא המילה הנכונה, הוא פשוט מרים ידיים מול מה שאינו יכול להכיל, מסנן את ההוויה עד שהיא מקבלת את צורת חורי המסננת.

לפני שנים, בגוגנהיים בניו יורק, נתקלתי בציורי האורוות של פרנץ מארק. חשבתי אז שמה שמדהים בהם הוא שישנה האורווה, וישנם הסוסים וישנה העין הרואה, וישנו האור, וישנה התנועה.  וכל אלו כבר נוכחים בהיסטוריה של הייצוג: ישנו ייצוג של תנועת הסוס - למשל בצילומים של מייברידג' ותנועת העין - למשל אצל סזאן או פיקאסו. אבל רק פרנץ מארק תופס, איכשהו, את תנועת האור. בציורים של אוליבה אני רואה משהו מזה: החיתוכים הזוויתיים, כמו אלומות אור, כמו השתברות קרניים במנסרה או השתקפות השמש על שמשת הרכב.

החוויה האנושית היא פרדוקס. אנחנו פנים המביט החוצה כדי לראות את מבטו מבפנים. אנחנו מביטים בחוסר הפשר של הטבע ומפיקים ממנו את הסדר של האמנות. מקפיאים את האור בתנועתו. בפראפראזה על השורה האלמותית של בלייק: "לראות עולם בגרגר של חול ורקיע בפרח השדה, להחזיק את האינסוף בכך יד ונצח בשעה יחידה", אפשר לומר שאליבה מזמינה אותנו לראות פוסין בענף עץ הלימון.

‍

יונתן הירשפלד, מרץ 2024