״הצילום של דליה אמוץ הוא נפילה לבור של אור. הוא מתחיל בעמידה איתנה מול האובייקט ומסתיים בתחושת אובדן דרך מול האינסוף. יותר מכל דבר אחר הוא מזכיר לי הירדמות: כזו המתחילה במחשבות קונקרטיות על היום שהיה, ממשיך בחלום שיש בו דברים, אבל הם אינם קונקרטיים, ומסתיים בחשיכה הזו, שכשבהתעוררותך אינך יכול לומר עליה דבר.

נדמה כי המצלמה מונחת נמוך מאד, סמוך לאדמה. קו האופק עולה למעלה. השמש, או לפחות הלובן, הבוהק, או הסנוור מסמן את קצה הראייה במרחק. הדברים הקרובים נעשים חדים ומובהקים. קונקרטיים, פרטיקולריים. (האם זה היה מייסטר אקהארט שטוען כי אנחנו קוראים לעצים ולצמחים בשם הסוג שלהם -בעוד אלוהים קורא לכל פרח ועלעל בשמו הפרטי?)- על כל פנים זהו הנשגב של אמוץ: הפרטיקולרי הקרוב הולך ומתרחק ונעשה לסוד ולמופשט ולבסוף ללובן ריק ובלתי ניתן לביטוי.

ניתן לחשוב על המהלך הזה גם מזווית נוספת. גזענות ודעות קדומות למשל מתקיימות באמצע הזה של הסוג: רוב הציירות הנשים בתולדות האמנות היו בנות של ציירים, ניתן להעלות על הדעת את השוביניסט שחושב שנשים נחותות מגברים- חוץ מבתו שהיא גאון תראו איך היא מציירת! או האנטישמי שחושב שכל היהודים גנבים- חוץ מבעלה של בתו שהוא יהודי אבל קסם של בחור. הגזען שחושב שכל הערבים הם מחבלים-חוץ מהאחד אותו הוא מכיר אישית וכך הלאה: הדעה הקדומה אינה מתקיימת מול האחר הקונקרטי והפרטיקולרי ולא מול האחר כתהום שגיבה של "האנושי", אלא רק באמצע של הסוג. הצילום של אמוץ מזכיר לנו שכל פיסת עולם היא שלושת הדברים יחדיו-תלוי במתבונן.

אלו הם צילומים של פיסות אדמה. האדמה הזאת גופנית מאד. היא מצמיחה זיפים, שערות, ריסים. האדמה הזאת היא עין עצומה, לא פעם תחתית הצילום כהה, כמרמז על כך שלאדמה הזאת יש עומק, יש "מתחת", שמתחת לאדמה הזאת קבור משהו: שמתחת לעפעף האדמה העצום ישנה עין חולמת.״

יונתן הירשפלד, יוני 2025