אני חושב על קופפרמן כבר כמעט עשרים שנה. אני חושב עליו מאז שב-2002, בתערוכה הגדולה במוזיאון ישראל בירושלים, קיבלתי את מה שניתן רק לכנות בשם "הלם קופפרמן". הלכתי אז בתערוכה דקות ארוכות. מביט בבדים הסגולים, הדחוסים, המפוספסים, האטומים המגורדים, בניירות ההולמים בקצב הסורגים והשרבוטים, הקיטועים והחסימות, מביט ונעשה, ככל שהזמן עובר, יותר ויותר רגיש לכל שינוי. הציורים נראו לי פחות ופחות דומים ככל ששהיתי בחלל. ואז, כמתגנב מאחורי, בהפתעה גמורה פגע בעיניי בד אחד, לבן לגמרי. טוב לא לבן לגמרי, היו עליו קווי עפרון אופקיים. מולו, מול הבד האחד הלבן מצאתי את עצמי מעט חנוק, מרוגש, באופן גופני שמזכיר את התחושה של מעלית היורדת בתאוצה בבניין גבוה בשנייה שעצרה. כשניסיתי להבין, להסביר לעצמי מה קרה לי, עלה על דעתי, שעברתי אילוף במסגרת תערוכה אחת.

הציורים הדומים זה לזה סיממו אותי. העבירו אותי סמינר ברגישות לצייר אחד. למדתי את אוצר המילים שלו, את קצב דיבורו, את ניגונו, את מבטאו, את האידיוסינקרטיות שלו. ואז, כשהורדתי את ההגנות, כשאני שוחה ואיני רואה את המים, מדבר קופפרמנית שוטף, בא הלבן -הלבן הזה וצעק לי באוזן. ("אלוהים לוחש באזניהם של כל מני אנשים", כתב איפשהו בטהובן לאחיו קארל, "אך הוא צועק באוזני- לכן אני חירש!")  - קופפרמן ביקש ממני לאורך עשרות ציורים לחדד את הרגישות שלי להבדלים הקטנים ביותר בתיבול- מעט מלח כאן מעט פלפל שם ופתאום הוא מגיש לי סחוג.

כמעט עשרים שנה אני מחפש הזדמנות לכתוב על זה. עשרים שנה אני אוגר מחשבות על קופפרמן. אשר על כן, יהיה הטקסט הזה אחד הטקסטים השאפתניים שכתבתי על אמנות ישראלית. אני מכנה אותו טרילוגיה אם כי שלושת החלקים אינם נפרדים והם תלויים זה בזה הדדית. חילקתי אותו ככה:

חלק ראשון: אונטולוגיה- החומר והמצע

חלק שני: אסתטיקה- קטלוג הצורות והצבעים

חלק שלישי: אתיקה- מודוס אופרנדי

‍

חלק א': אונטולוגיה - החומר והמצע

קופפרמן מצייר בשמן על בד. כמו ציור הכן האירופי, כמו המופשט האמריקאי, כמו מוריו זריצקי וסטימצקי. אלא שאופן טיפולו גם בשמן וגם במצע הוא ייחודי, ללא אח ורע. לא בגלל שהוא נטש את הירוקים הבוציים האופייניים. או את החלוקה הפנימית של הציור המתנהגת כהפשטה של נוף, (גליה בר אור מכנה זאת בקטלוג "בנוסף לצפוי" מ-2012 "מעבר מהגיון של הציור כחלון להגיון של הציור כלוח") -אלא כי קופפרמן תופס את הצבע כחומר היולי, לא פיגמנט, לא נשאי של תוכן, לא כלי ייצוג, אלא כיש. יש אוטונומי, חומר העולם. ולכן הבד שלו איננו המגרש שעליו משחקים הצבעים, או התפאורה שמאחורי המחזה, אלא שחקן. במשחק של הציור, בהצגה, המצע של קופפרמן משתתף. בעבודות רבות הוא שורט, מגרד או גורף את הצבע. בעבודות רבות הוא מפעיל את-, ומגיב ל- שלד העץ שמאחורי הבד, חוזר על צורתו, מסמן את האנך האמצעי ומשתמש בו בשביל להכתיב את ההיגיון הפנימי של הציור.  

הוא מצייר על נייר. מעתיק עליו מדפיס עליו משעתק אליו בכל מני טכניקות. גוזר אותו מדביק אותו חורט בו. מייצר שרשראות, רכבות המורכבות מקרונות ציורים אוטונומיים. הוא מצייר על פיסות עץ. כמו צייר הולנדי מהמאות שעברו. הוא מצייר על קרטונים, על אריזות בתוך קופסאות צבעים, כמו מתוך חסכנות המגלמת עיקרון אתי. העפרונות שלו אף הם אינם אמצעי ייצוג שקוף, לעיפרון יש נוכחות אונטולוגית חזקה, הנכחה של הצבע הנולד משריפה. במידה לא מבוטלת, תהיה זו טעות לכנות את קופפרמן צייר אקספרסיבי: קופפרמן אינו מביע; הוא מנכיח.

כמו כן תהיה זו טעות לחשוב על הציור הקופפרמני כ"אקשן פיינטינג", ברור, הפעולה היא מרכזית, ועוד ארחיב עליה בהמשך, אבל היא איננה מהסוג ההופך את הציור לעדות או אפקט או תוצר לוואי של הפעילות; קופפרמן איננו פולוק.

בציור של קופפרמן אין סמלים. אין סימנים. אין פעולות חיווי. הוא איננו אודות דבר מה. הוא איננו חץ לעבר איזשהו תוכן איפשהו. הציור של קופפרמן מביא את הדבר. בציור של קופפרמן החומרים לומדים משהו על עצמם.

בניתוח שלי את קופפרמן מהזווית של היש, אני נסמך על הפילוסוף גרהם הרמן. הרמן מהגיבורים של האונטולוגיה מוכוונת הדברים, (object oriented ontology) רואה באמנות זירה של התרחשות נפשית בה דבר- מה מקבל מעמד אונטולוגי חדש. הצופה והאובייקט מתחברים ונעשים לאובייקט טמפורלי. ההגות שלו פותחת לנו צוהר אל האופן שבו דוממים עובדים, חושבים ופועלים בעולמנו. זוהי פרספקטיבה מאד משחררת, שבה אנו מניחים בצד את ההנחה הנושנה על יחסי סובייקט\אובייקט, אדם\עולם, תודעה והכרה\מושאי התודעה וההכרה, ונכנסים לעולם שבו החומר מדבר. עולם קופפרמני.  

אליבא דהרמן אמנות היא למעשה סוג של תרגום. מה זאת אומרת? הבה נבחן את השאלה "כיצד ניתן להתייחס לעולם?" הבה נניח שברצוננו להתייחס לכל היש. ללא היררכיה. מבלי להפלות את הדמיוני לרעה מול הנתפס בחושים. (הרי ישו הוא יש ממשי בחייהם של מיליונים, וכזה הוא גם סופרמן) מבלי להפלות גדול מול קטן, מורכב מול פשוט. מבלי לנסות ולטעון שלהסביר דבר מה, או להבין אותו, או להתייחס אליו, כרוך בלדבר על רכיביו (שהרי זו שערורייה לחשוב שהבנת מה הם אופניים אחרי שמנו בפניך: שרשרת, קידון, זוג גלגלים וכו') אבל מבלי לפול לפח ההפוך ולטעון שלהבין משהו זה לראות רק את השפעתו על העולם (זה הרי מגוחך באותה מידה לומר שהבנת מה הם אופניים אחרי שהסבירו לך שאנשים רוכבים עליהם), למעשה אומר לנו הרמן, ופה בהשפעת היידגר: אין לנו ייחס אמיתי לדברים. להוציא את המיסטיקן הטוען לייחס ישיר, אין כל יחס בין שני דברים בעולם שאינו מתווך, שאינו תרגום. תרגום הוא לא הדדי, הוא לא דו כיווני והוא לעיתים קטלני. הפרה בהיגיון הזה, מתרגמת את הדשא לפרתית, האש, מתרגמת את הכותנה לשפת הבערה. כי האש לא מדברת כותנתית והפרה לא מדברת דשאית. כי כל דבר אטום ואבוד לכל דבר אחר.

‍

יונתן הירשפלד, דצמבר 2021

‍