כשהסדרה צילומי נקרוספוליס של גלעד אופיר הונחה על שולחני חשבתי כי ייתכן שאני אינני האדם המתאים לכתוב על העבודות הללו. בצילום אינני מתמחה. אמנות פוליטית-רחוקה מלבי וכבר גמלתי בדעתי לוותר. נתתי בהם מבט אחרון. בשלדי הדינוזאורים האלו, המגיחים מהמדבר. כמה שלא ירו בהם הם עומדים שם בגאון כמו פסלים של יחיאל שמי או אנדרטאות של תומרקין. כשכל נקב- קליע, וחור שפער פגז מעשירים את הקומפוזיציה הפיסולית משל היו לאיזה דיון בנוסח הנרי מור או ברברה הפוורת' על חלל שלישי כצורה טהורה בפיסול. פסלים שגרמם הזמן. פסלים ששרדו מטחי אש. אנטי-אנדרטאות: במקום לחגוג את הניצחון -הן מהללות את התבוסה, במקום הנצחה-הפסדה.חשבתי עליהם כגולגולות צפות בים החול. נזכרתי בכתוב בפרקי אבות: "אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: על דאטפת, אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון". הנה כי כן מדובר בעבודות ואניטס. משהו מאד תולדות אמנותי, אוניברסלי, שמקומו על שולחני מתבקש.

לפני שנים אחדות קראתי את ספרו של יובל שמעוני "קו המלח" שעשה עלי רושם אדיר. למעשה אינני זוכר ספר אחר שהשאיר עלי רושם כה עז כמבוגר. אחד מקווי העלילה של הספר מספר על רופא שאישתו עזבה אותו בשביל ארכיאולוג, וכנקמה, הוא מחליט לזייף ממצאים ארכיאולוגיים ולהפיל בפח את הארכיאולוג השנוא. הוא ממציא אגדת עם ומספר אותה לילידים (איפשהו באזור טיבט), ואז שותל בחול ממצאים מזויפים. אני לא זוכר איך הכול נגמר, אך מה שחשוב היה שכל זה נדמה לי כמשל למעשה האמנות. אנחנו מתחילים מכאב, רצוי שברון לב. אנחנו ממשיכים ביצירת אגדה-עדיף יונגיאנית, ארכיטיפאלית, ואז, למרות שהיא שקר, מתייחסים אליה ברצינות תהומית, מייצרים ארטיפקטים ומצפים מהם שירפאו את הכאב. כך עובדת האמנות של יוזף בויס. כך בוודאי עובדת האמנות שלי. וכך עובדים צילומי הנקרופוליס, עיר המתים של גלעד אופיר.

ייתכן ששברון הלב שלו הוא פוליטי, הוא מול האכזבה מהמדינה. ייתכן שהאגדה שהוא מספר לעצמו היא על הרפאים של המיליטריזם הישראלי. על אסתטיקה חלופית לזו של המדינה. על קומפוזיציות, על השמים ככתם כחול, על מטרות הירי המופגזות לעייפה כעל תוצרי תרבות שנגאלו והיו לטבע. דברים שהלכו כה רחוק עם כיעורם עד שנעשו ליפים. וייתכן, שהוא מאמין בתמימות שלצלם אותם, לסדר אותם, להפיק אותם, למסגר ולתלות אותם יכול לתקשר משהו מכל זה לנפש של הצופה, להביא שמץ מזור, אחד חלקי שישים מהגאולה.

אם הפרשנות הזו שהצעתי כאן מתקבלת על הדעת, הרי שאנו מביטים בצילום השואב את כוחו הפיוטי מהאמונה הכמעט מיסטית בכוחו של הצילום.אמונה, כמעט מיסטית, בכוחו של הצילום להביא גאולה לדוממים נואשים. למצוא יופי במקום אותו לא שזפה עין. למצוא אמת, פיסת עולם והוויה, משהו מה "אין דר וולט זיין"- היות בעולם- של היידגר, משל היו רכבים מחלידים השוקעים בדיונות לא פחותים ממגפי האיכרה של ואן גוך עליהם כתב היידגר ב"מקורה של יצירת האמנות".וגם זה לא היה אלא סיפור בדים. אגדה. בסופו של דבר הסתבר שהמגפיים לא שייכים לאיכרה, אלא לצייר.‍

‍

יונתן הירשפלד, מאי 2022