במשך מאות בשנים, השקימו קום כל בוקר הציירים, וחמושים במעדר יצאו לחפור עומק בחלל הציורי. כמו אסירים בכלא הבד השטוח החופרים לעצמם מנהרה אל החופש, הם שירטטו נקודות מגוז, עירפלו והכחילו פרספקטיבה אווירית, והגירו דליים של זיעה כדי לרמות את הבד השטוח שהוא בעצם חלל. זו הייתה מנוסתם מהכול זמן וכול מקום של קיר הזהב הביזנטי. מנוסתם מרקע העיטורים הצפוף של הציור הקרולינגי, והפיכת הציור לספציפי: אלו הם אנשים שנמצאים בזמן כלשהו במקום כלשהו. ברנסנס הייתה זיקה עמוקה מאד, כפי שהראה איבר דאמיש, בין פרספקטיבה לסובייקטיביות. ובאמת, מרגע שנעשתה התרבות חשדנית כלפי הסובייקטיביות הזו, חזר הבד והחל מתוודה על שטיחותו האינהרנטית.

ראשית כל סזאן, אח"כ פיקאסו, ואז הציור המופשט, ציור פני השטח. אבל לפעמים, נחוצה הפרספקטיבה, האשלייה, והסובייקטיביות שלצידה: למשל כשמדובר על תודעה פוליטית. כיצד תהיה סובייקט פוליטי ללא פרספקטיבה? האם לא למדנו, למשל מציורי צובה של לארי אברמסון, שההפשטה המודרניסטית יכולה להסתיר את הפוליטי הזקוק לייצוג?

בהקשר לעבודותיה החדשות של פאטמה אבו רומי אני חושב למשל (ואולי זה כיוון מעט מפתיע) על הצייר השחור (יליד לוס אנג'לס 1977) קהינדה וויילי. וויילי מצייר את האדם השחור. האנונימי והעני או המפורסם והעשיר. הוא אורג אותו אל מארג הייצוג המערבי הקלאסי: זה שניסח עבור האדם הלבן את הסובייקטיביות שלו, בפשטות, כדי להעניק את אותה סובייקטיביות לאדם השחור. לא פעם מופיעות דמויותיו הראליסטיות על רקע של מעין "טפט". Pattern. הדגם החוזר של הטפט מאפשר לציור להיות בו זמנית שייך לכל זמן ולכל מקום, כמו האמנות הימי-ביניימית או זו של המודרניזם, ובה בעת הערה פופית על סחורות, אופנה, אידיאולוגיה ומעמד.

אבו רומי, שכמו קהינדה וויילי נולדה ב-1977, וכמו שהוא חווה את חייו כאדם שחור בחברה לבנה, אף היא, כאישה ערבייה בישראל, שותפה לאותן דילמות ייצוג שטורדות את יצירתו. אשר על כן עושה אבו רומי מהלך מקביל, אבל מקומי ואוטוביוגרפי יותר: היא משתמשת בשטיחים הערביים כתחליף לחלל הציורי האבוד. מלכתחילה מפרקות עבודותיה של אבו רומי את הגבול בין העטוף והחשוף. מלכתחילה הן עוסקות בגבולות חברתיים וזיקתם לעיטוף וחשיפה, בוחנת את הלבוש המסורתי הערבי הפלסטיני בישראל בעיניים ביקורתיות כחלק ממכונת המישטור הפיקוח הנירמול והענישה של נשים בחברה פטריארכלית. אלא שכאן, נפתח המבט לרוחב ונעשה כללי יותר, אוניברסלי יותר, ובעיקר, ציורי יותר.

‍

יונתן הירשפלד, מרץ 2023