פרויד חשב שיצירת האמנות הראשונית היא פעולת זריקת הצעצוע ואיסופו של הילד הממחיז את עזיבת אמו ומתחיל בכך את שרשרת החזרה הכפייתית הנקראת "תרבות". גומבריך העריך שזהו המשחק עם מקל שלראשו בובת סוס שמפעיל אצל הילד את היכולת לראות משהו שאינו שם, ושמשחק זה- הוא המעשה האמנותי הראשוני. הפילוסוף גרהם הרמן טוען שיצירת האמנות הראשונית היא המסכה: מה שמסתיר את התכונות ומגלה את הישות. מעלים את הפנים ומגלה את האישיות. כל אלו הן הצעות מעולות, ואני מוסיף להן את ההצעה הבאה: ייתכן ויצירת האמנות הראשונית הייתה המבט אל השמים זרועי הכוכבים וההחלטה לראות בשלושת אלו ושלושת אלו קבוצה ולקרוא לה אריה או ביזון. לראות צורה בעננים. לדמיין פני אדם בגזע עץ- השלכה שלמכונת הפשר שלנו על העולם, שכשלעצמו, הוא חסר פשר.

הפסלים החדשים של שרון פוליאקין, פסלים דו ממדיים, עשויים אלומיניום, נעוצים בבמות לבנות, משחקים באופן עדין וחכם עם הסנטימנט הזה. הם מעמידים את הצופה במקום של האדם הקדמון המביט בשמים ורואה בהם דובה גדולה.

ויש כאן עוד רובד: אלו הם פסלים דו ממדיים, אבל יש להם "בפנים". משהו כמו בועות העולות בסיר מתחמם, או עשן מסתלסל מנר שכבה, פועל בהם מבפנים. אם את "הבחוץ" שלהם אנחנו אוספים עם הגשטלט שמובנה לתוך מבטנו, את "הבפנים" אנחנו חווים כפעולה של כח עליון. כמו פסל יווני שהשמש והשנים והים והחול שחקו והלבינו וניקו מכל עודף וערפו את ראשו מלא המחשבות וידיו מלאות האובייקטים והשאירו לנו רק חזה מבהיק ולבן. כמו אתלט ברונזה עתיק שהזמן והחמצן ציירו עליו מופשטים משוגעים של פטינה ירקרקה. משהו אכל את הפסלים האלו מבפנים. משהו תסס והתערבל בלבם.

לפני כמה שנים טיילתי באמסטרדם והלכתי לראות את ביתו של רמברנדט. כשהגעתי, הופתעתי לגלות שבמקום הייתה תערוכה של אמן עכשווי. זה היה הצייר הבריטי גלן בראון. כבר הכרתי את עבודותיו מרפרודוקציות בספרים אבל מעולם לא ראיתי מקבץ גדול שלהן בחלל אחד, כה אינטימי, טעון ומאפשר לגשת אליהן ולהביט בהן מקרוב. המהלך האמנותי של העבודות היה פשוט למדי: הוא צייר מחדש יצירות מעולמו של רמברנדט, אבל "הבפנים" שלהן היה מערבולת וירטואוזית של כחולים וורודים וירוקים מה שיצר אפקט מהמם שליצירות אולד מאסטרז בפרספקטיבה חשופה יותר, כאילו הסירו מעליהן את העור, לא, כאילו הסירו מעליהן את האגו. אני מזהה משהו מהמהלך הזה, אם כי אחרת לגמרי מבחינת אופיו, בפסלים האלו של פוליאקין. האובייקט שלה הוא פחות האולדמאסטרז ויותר מאסטרים מודרניים. זוהי הנוצה המוזהבת של ברנקוזי. חומה של ריצ'ארד סרה. משהו מהנרי מור אוג'יאקומטי או אנדראה בוצ'וני, שנעשו לממצא ארכיאולוגי, בעתיד, בחלל, ונמסו ונאכלו ותססו מי יודע באילו תהליכים והמרות אלכימיות לכדי גבישי אלומיניום.

אני חוזר, עם האסוציאציה הזו לפסקת הפתיחה שלי וחושב, אולי, בכל זאת, האמת נמצאת אצל הרמן: כל פעולות המחיקה וההסתרה והטשטוש האלו- מסתירות את התכונות- אך מגלות את הישות. אלו הן מסכות אלומיניום, לפנים האבודות תמיד זה מכבר של אמנות המאות הקודמות. מסכה, אומרים לי, נקראת ביוונית עתיקה "פרסונה".  

יונתן הירשפלד, מאי 2025