נתחיל מיד מאותו פתק מיתולוגי "תיכף אשוב" על דלת הסטודיו. פתק שמסמן את המחויבות הקיבוצניקית לסדנא. הרבה נכתב, ובצדק, על האופן שבו אצל קופפרמן העבודה בסטודיו מעתיקה את הדגם של בעל מלאכה. הרבה נכתב על הממד האתי שמייצרת העשייה הזו. אני מבקש להוסיף זווית לשיחה ולקשור את העשייה השגורה העמלנית היומיומית הנעשית מתוך מחויבות ורצינות לחפציות של הציורים. יונה פישר כותב בקטלוג כל הדרך ועוד פסיעה: "באומרנו 'דבר' איננו מדברים על האובייקט הקופפרמני ששמו ציור או עבודה על נייר, אלא על משהו שבו, משהו שלו" ועוד שם: "קופפרמן אומר "דבר" במקום לנקוב בשמותיהן של המשמעויות" נדמה שלפישר חסרה המשגה מסוימת לבטא את מה שהוא מבין באינטואיציה ומרגיש כצופה מיומן באמנות: מה שחסר לו זה המהלך שעשה הטקסט הזה בחלקיו הקודמים; המשהו שהוא מתאר הוא פנימיות הדברים המתגלה בזכות הפרקטיקות שתוארו למעלה.

גם שרה בריטברג נוגעת בעניין, מגיעה אל סיפו ואינה חודרת: "בציורים נוצרת זהות בין תהליכי חיים ותהליכי יצירה. "אני מאמין" של אמנות ושל אורח חיים גם יחד. כל הווה מפיק לקחיו מן העבר, כפי שכל שכבת צבע חדשה נבנית על בסיס הקודם לה. הטעויות והכישלונות הם חלק מהתהליך ויכולים להפוך לאמצעי בניה בהמשך הדרך" זה כמובן נכון, ונהדר, אבל לו היו הדברים מסתכמים בכך היה קופפרמן צייר של התהליך. צייר פעולה. אבל קופפרמן כפי שאני חוזר ומתעקש איננו מביע, הוא מנכיח. משהו בציור שלו מגיח, מקבל ממשות. יש לזכור בהקשר הזה שהמופשט של קופפרמן מתחיל איפה שהמופשט ההיסטורי נגמר. הוא מתחיל לצייר כשהמופשט האירופי והאמריקאי כבר כילו את הדלק במיכל.

הציור שלו בפראפראזה על הטקסט של ליוטאר על האנמנזה של הנראה מייצר את כל התנאים בשביל ה"משהו" להגיח. ליוטאר מדבר על ציור שהוא כמו אישה הרה או טיפול פסיכולוגי, הכל מוכן לקראת ההופעה של משהו לא ידוע אבל שאין להתכחש לממשותו.

ג'יימס אלקינס מזכיר לנו שוב ושוב (למשל בספרו what painting is) שאסתטיקה לא מתחילה בהתחלה אלא באמצע, בתוך החומרים. אתה מניח צבע הוא כותב, וזה יסוד ראשוני יסוד של בריאה, "אחרי האחד בא השניים. שניים זה כל מה שציור צריך. צבע, טקסטורה ומשהו שיעמוד כנגדו. ההיסטוריה של הציור מלאה ביצירות ששואבות את כוחן מניגוד פשוט: אור צל. יש אין" תחשבו כמה מהציור הקופפרמני יושב בדיוק על הדבר הזה. סגול לבן. סגול לבן.  

האפקט המיידי של יש\אין, אחד\אפס, כן\לא, סגול\לבן הזה- הוא תחושת המשך. זמן העבודה בסטודיו מקבל נוכחות. בהרבה ציורים ניתן לחשוב על האנכיים החוזרים כעל קצב הציור ועל המבעים מאחוריהם ובתוכם כמלודיה של הציור. וכפי שנכתב למעלה כך עובד הציור כמו מוזיקה: אתה מחזיק את התו הקודם בזיכרון ומפתח צפייה לתו הבא. מנגנון זה של ציפייה והיענות מייצרת סובייקטיביות. סובייקט, ככלות הכל זה דבר שמתקיים בזמן. כשאדם אומר "אני" הוא מתכוון שלפקולטות מארגנות החוויות שלו על ציר הזמן יש איכות משותפת. הציור של קופפרמן מחייב סובייקטיביות.

העבודה כבעל מלאכה מייצרת מקצב על הבד נותנת לציור מוזיקליות ומציפה את תביעתו לסובייקטיביות מהצופה. אחד הרעיונות ההירשפלדיים הבסיסיים, רעיון שאני חוזר עליו שוב ושוב הוא שאהבה היא תביעה. (ההורה שתובע מבנו להכין שיעורים לצחצח שיניים וללבוש סוודר כדוגמה בנאלית. האהובה שתובעת מהאהוב להיעשות במציאות למה שהוא בעיניה כדוגמא מורכבת יותר) הציור הקופפרמני תובעני כי אתה חייב להתקיים בזמן מולו. אתה לא יכול להיות צופה ימיביניימי, מושא פאסיבי לתכניו ומסריו.

הציור הקופפרמני מבקש ממך להפוך לחלק מאובייקט חדש, לשחק את הפרטיטורה שהוא צייר, להעתיק את המחויבות שלו לציור כצייר אלך כצופה. לעבור חינוך מחדש במסגרת תערוכה. ג'ון ברג'ר כותב על פיירו דה לה פרנצ'סקה שהוא מצייר את העולם כפי שהיה לו היינו יכולים להבינו עד תום. לו היינו יכולים לגשר את הפער, התהום הפעורה בינינו לבין העולם. במובן הזה הוא צייר של התבונה כפנטזיה. צייר מפנק המעניק אשליה מנחמת. קופפרמן נותן לנו את אותו גריד תבוני ברגע שהוא נכשל לייצר משמעות. הציור שלו מכריח אותנו לעמוד מול נסיגת כל הדברים מאתנו ואטימותם. אבל בעוד שהאשליה של דלפרנצ'סקה מנחמת ואינה ממריאה למחוזות התרגום של גרהם הרמן, הרי האמת של קופפרמן מאפשרת לדבר להיות נוכח וזוהי ההנאה האסתטית, זוהי הסובייקטיביות וזו משמעותה המוסרית.

*

הציור של קופפרמן הוא מפסגות הציור של המאה העשרים. משום שאף ציור בודד שלו איננו עומד לבד אלא מניח את החינוך לקופפרמניות שעבר הצופה עד כה. וכל דקות וכל ניואנס נרשם, כי הצופה של קופפרמן מדבר שוטף בשפה שאינו מבין. הפעולה הקופפרמנית היא ריטואלית. החומריות הקופפרמנית נוקטת עמדה. הציורים שלו משנים אותנו הצופים בתביעתם החצופה מכל צופה להיעשות מומחה להרף עין. תביעה שניעשה למה שהיננו בעיניו של הציור. זו לא הביוגרפיה שלו. זה לא ניתן לצמצום לפסיכולוגיה.

רגש המעלית הנבלמת

זו אהבה.

‍

יונתן הירשפלד, ינואר 2022

‍