ארץ ישראל מן הזיכרון. קרבות נסיגה. ספרונים. ציפורים פרחים שחורים.

תערוכה זו, המציגה שלל עבודות קטנות, עבודות הכנה, הרהורים, מחשבות על נייר, חיפושים ובדיקות מתוך יותר משלושים שנה של עשייה, מאפשרת לקהל להכיר פן חשוב ביצירתו של גבע. זהו לא גבע המנוסח, הסגור, המבטא עמדה אמנותית אסתטית פילוסופית ופוליטית סדורה, אלא האמן בסטודיו. מהרהר, מנסה, נותן לחומר להוביל אותו, לדימוי לחשוב עבורו. אלו הן עבודות קטנות, שאינן בהכרח קשורות, המשתייכות לתהליכי יצירה שונים וקווי מחשבה שונים לאורך שנים.

ארץ ישראל מן הזיכרון‍

אני כותב את השורות האלו בימים שארץ ישראל היא באמת נחלת הזיכרון. המושג ארץ ישראל, כמו סמרטוט ספונג'ה בדלי מי אפסיים, ספוג עד אחרון סיביו במטפיזיקה הרגשית והדתית בת שנות אלפיים. אבל מעבר לחלומות ולאידאות ישנו מנגנון מדינה מפורק, אזרחים מבוהלים ללא הנהגה פוליטית, רוחנית או אידיאולוגית. נפשה של הציונות עומדת על פי תהום. והעבודות הקטנות האלו של ציבי גבע, הן אולי אחד הכלים היחידים שאני יכול לחשוב באמצעותם על יום המחר. לא החומות הגדולות, לא ערמות הצמיגים, לא הכותל השבור הענק ממוזיאון הרצליה, לא הכאפיות ולא הלביאות האשוריות, כולם מוטיבים רבי עוצמה מיצירתו ארוכת השנים של גבע. יצירות חשובות, ביקורתיות, עזות מבע ורושם - לא יביאו מזור ללב כמו עבודה קטנה, כזו שניתן להחזיק ביד, ובה תזכורת שאנו מכילים את הארץ בתודעתנו. אדם, אפשר לקחת לו את רכושו, את כל מה מחוץ לו, אבל אי אפשר לקחת לו את מה שבתודעתו. אפשר לקחת את ארץ ישראל שבחוץ, אבל לא את ארץ ישראל שבפנים.

קרבות נסיגה

רבים מהציורים הגדולים של ציבי בפרק היצירה הנוכחי שלו מקיימים הגיון של קרב נסיגה. הצבע, כמו אוגדות טנקים של האויב, נגרף מן השוליים למרכז. האירוע הציורי שבמרכז הבד, מתבצר ב"מצדה" ציורית. לאורך זמן, חשבתי שזוהי צורה הנובעת מהפרקטיקה של הסטודיו. כמו הבלטות, שנוצרות מהנחת צבע על גזירי נייר ושליפתם. אלא שהגילוי המסעיר של ניירות קטנים, כעין "סקיצות לקרבות נסיגה", ואירועי הימים האחרונים חשפו בפני אפשרות פרשנית אחרת לחלוטין: כל החיים שלנו כאן הם קרב נסיגה. לא "מה מצויר" הוא התוכן הפוליטי, פסיכולוגי כאן. אלא "איך מצויר" הופך לווידוי אישי, ולאומי.

ספרונים

ספרים קטנים, פתוחים באמצע, מייצרים מעין דיפטיך, או לפחות דימוי המורכב משני עמודים שונים, אחד מהם נותר כמו שהוא ועל השני צויר דגם הכאפיה. זו פעולה פשוטה של מלחמת גרילה ויזואלית.  לחדור על השפה של האדון: המדע, הבירוקרטיה, האידיאולוגיה, ולסמן שם את המוכחש. אלא שבשוליה תובנה כואבת: התוכן המוכחש, מרגע שהוצף, לא מקבל חלל משלו ומתווסף לצד התכנים הקיימים. הוא נוסף על הקיים. אם הוא מגיח הוא מוחק, מטשטש, מסתיר לא מאפשר את הקריאה. ככה על רקע הימים האלו, יש להבין מדוע האמנות מותקפת על ידי השלטון: מי שמבקש להציף את המודחק מאיים על זהות הקולקטיב. אנשים פה נלחמים על התשובה לשאלה מי אני, והדימוי על הספר מוחק להם ומקשה עליהם לקרוא את הזהות שלהם.

ציפורים פרחים שחורים

מה למדנו מאדוארד סעיד? שהמערב משתמש במבט שלו, בתבונה שלו, במדע שלו, כדי לשלוח את הרשת המושגית שלו, הממיינת, המקטלגת, המודדת, השוקלת, המנתחת בעין עיונית וקרה את המציאות כדי להצדיק את יצריו האפלים. כדי לסמן את עצמו כתבוני ואת האחר כפרא, ואם הוא פרא הוא לא יכול לשלוט במשאביו. הספרונים שדנו בהם למעלה הם הרשת הזו. והיא מצטרפת לרשת של הבוטאני המגדיר את אירוס פלשתינה כאירוס ארץ ישראלי ואת ה-DURRI הערבית לציפור דרור. המבט המדעי מסתבר מגויס למפעל אידיאולוגי, ורק האמנות מסוגלת לביקורת האידיאולוגיה. הציפורים של ציבי חוזרות להיות סימן. אפשר לומר עליהן שהן "ציפור מן הזיכרון". הפרחים של ציבי חוזרים להיות "פרחים", אפשר לומר שהם "פרחים מן הזיכרון".

מסתבר שבקרב הנסיגה של חיינו כאן, נותר הזיכרון מבצר "מצדה" אחרון, מוקף מכל צדדיו. האמנות היא חומות המבצר הזה.

‍

יונתן הירשפלד, נובמבר 2023