אם יש אדם שמדגים יותר מהכל את החיבור העכשווי בין אמנות ועיצוב – הרי שזה יובל סער – מעצב, אוצר, מרצה, כותב, יועץ (והרשימה עוד ארוכה). בהכשרתו סער (47) הוא מעצב גרפי, אבל כבר שנים שאינו עוסק בתחום באופן פרקטי. אם צריך לכמת את הפרויקטים המרכזיים בהם הוא עסוק כעת – מדובר בשלושה – הביאנלה הראשונה לעיצוב ואומנויות שמוצגת בימים אלה במוזיאון א"י בתל אביב שהוא משמש כאוצרה הראשי, שבוע האיור בשיתוף עיריית ת"א שיזם ואוצר אחת לשנה מאז 2014 ו"פורטפוליו" – מגזין האמנות והעיצוב המקוון שהוא מפעיל כבר 15 שנים. "בשנת 2009 הוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון התערוכה Telling Tales " הוא מספר. "במרכז התערוכה הוצגו עבודתם של מעצבים, בעיקר מהולנד, שחקרו את הפוטנציאל הנרטיבי של אובייקטים וניסו לחבר בפעולת העיצוב שלהם בין עבר לעתיד. התערוכה חולקה לשלושה חלקים - קרחת היער, הטירה המכושפת, גן עדן וגיהנום, והוצגו בה עבודות שמעבר לפונקציה שלהן - עמד בבסיסן סיפור. אחד המעצבים שהציגו בתערוכה היה טורד בונטייה, שאמר 'ההגדרה של עיצוב בדרך כלל משלבת בין צורה לבין פונקציונליות. אבל אם פעם לפני 20 שנה פונקציונליות הספיקה, היום יש קריטריונים נוספים. היום חשוב גם לספר סיפור'. אני חושב שבעקבות התערוכה הזו הבנתי, משהו שגם המעצב חיימה חיון אמר בעבר: 'הסיפור שאתה מספר הוא הדבר החשוב: הוא לא צריך להיות מבוסס על המציאות, חשוב רק שאנשים יוכלו לזהות את עצמם בתוכו'".
מהו לדעתך, היום, הבסיס הראשוני להבדל בין אמנות ועיצוב?
"אני לא חושב שיש הבדל מבחינה ויזואלית, רק מבחינה תמטית, אם בכלל. ההבדל הראשון הוא באיך שהיוצר מגדיר את העבודה שלו, ופחות במה שכתוב לו בכרטיס ביקור או מה הוא למד. אבל, מכיוון שתהליך ההכשרה של אמנים ומעצבים הוא שונה, אני חושב שיש שני הבדלים עקרוניים בין הפרקטיקות: האחד הוא שבבסיס של עיצוב יהיה לרוב הד כזה או אחר לשימושיות, והשני הוא שבבסיס של עיצוב יש משהו תקשורתי. מעצבים למדו במשך ארבע שנים לתקשר עם העולם, עם לקוחות, עם משתמשים, ואני חושב שרואים את זה בעבודות שלהם, גם כשהם עושים אמנות. ולכן, בין השאר, השאלה מה קורה לעיצוב כשהוא נכנס למוזיאון מעסיקה אותי בעשור האחרון, בכתיבה ובאוצרות של תערוכות כמו הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל או 'מוזיאון עיצוב בבית האמנים' שאצרתי לפני שש שנים. כך או כך, המשמעות של המילה עיצוב מאוד השתנתה. היא בוודאי כבר לא מתייחסת רק לצורה או לתפקוד".
הפרויקט הגדול והמשמעותי עליו עבד סער בשנתיים האחרונות הוא הביאנלה הראשונה לעיצוב ואומנויות במוזיאון ארץ ישראל, שמדגימה אולי יותר מכל את הפרקטיקה בה הוא עובד כבר שנים: "דיברתי השבוע עם אחת הגלריסטיות הותיקות והמובילות בארץ" הוא מספר, "שסיפרה שביקרה בביאנלה כבר פעמיים ומאוד התלהבה ושהיא גרמה לה לחשוב על ההגדרות, על הטשטוש בין כל התחומים, ובסופו של דבר היא הגיעה למסקנה שמה שהיא שואלת את עצמה ביחס לכל עבודה היא האם היא טובה או לא. זו גם היתה המחשבה שמאחורי הביאנלה – פחות שינה לנו אם זו אמנות, או עיצוב, או אופנה, או אדריכלות, כשאנחנו מדברים כמובן בהקשר של עולם מוזיאלי ולא עיצוב מכוניות או מכשור רפואי למשל. זה גם מה שהנחה אותנו (צוות האוצרים – סער והאוצרת אנריאטה אליעזר ברונר בראשם, ותחתיהם מירב רהט, ניר הרמט וליאורה רוזין) בקול הקורא שהוצאנו לקראתה (אליו נענו כ-1,000 יוצרים עם כ-3,000 הצעות, ביניהם נבחרו 300 המציגים בתערוכה 250 עבודות שונות) – לא הפנינו אותו רק לאנשים שלמדו במוסד מסוים או הוכשרו במקום מסוים, לא שאלנו אותם מה הם עושים או איך הם מגדירים את עצמם. כן ביקשנו קורות חיים במקביל להצעה, אבל זה וודאי שלא היה קריטריון. הקריטריונים היו אמנותיים, אוצרותיים, תמטיים. ולראייה – בביאנלה, שהבסיס שלה הוא חומר משתתפים לא מעט אמנים פלסטיים – צעירים, מבוגרים, מוכרים יותר ומוכרים פחות – כולם אנשים שאם ישאלו אותם מה הם עושים בחיים הם יענו 'אמנות'. גם את אותם האמנים פחות עניינה הכותרת, אלא עניינה אותם מהי האכסנייה, מיהם האוצרים, מהי התמה ועד כמה חופש פעולה אמנותי יתאפשר להם".
זה משהו שאתה נתקל בו יותר בתקופה האחרונה?
כן, ואולי זה משהו שמאפיין יותר את הדור הצעיר היום. הדור הותיק, המבוסס, עוד אולי מרים גבה מדי פעם. אני זוכר שבדיוק לפני 10 שנים, בפתיחה של מוזיאון העיצוב בחולון, שמעתי אמן מוכר" שהגיע לשם לראות עבודות שהציג בנו, הסתכל מסביב ואמר לי 'זה תמיד מגוחך שמעצבים מנסים לעשות אמנות'. אני לא חושב שזה משהו שכבר אומרים היום, זו גישה מיושנת ושמרנית. מעצבים יכולים היום בבוקר לעצב מיכשור רפואי או צוללות ובערב ליצור עבודות לגלריות. זה משהו שלפני 20 שנה היה הרבה פחות לגיטימי. בעבודה על קטלוג הביאנלה אחד הדיונים הארוכים היה לגבי האם אנחנו שמים בו אינדקס של יוצרים ע"פ תחומים – בגלל שמבחינה היסטורית הביאנלות במוזיאון היו תמיד מדיומליות, וכן, יש אנשים שמעניין אותם לראות מי הם אמני הקרמיקה למשל ואיפה הם מציגים. מהר מאוד הבנו שאנחנו לא הולכים לעשות את זה כי חותר תחת כל האג'נדה שלנו. אני חלילה לא אומר שזה לא לגיטימי להגיד שאתה אמן זכוכית או מעצב טקסטיל – אבל בתוך הקונטקסט הזה אנחנו לא רוצים להגיד מי הוא מה, והרבה פעמים גם אי אפשר. הערבוב הזה בין המדיומים הוא הסיבה לכל המהלך של הביאנלה, שהיא בעצם איחוד של כל הביאנלות שהוצגו באופן קבוע במוזיאון ארץ ישראל בשנים האחרונות (הביאנלה לנייר, הביאנלה לטקסטיל, הביאנלה לזכוכית ועוד). זה מהלך שהגיע מהמוזיאון עצמו והמוזיאון הוא זה שהזמין אותו להצטרף לפרויקט".
דוגמא בולטת נוספת לטשטוש הגבולות הזה היא בשבוע האיור, מיזם שיזם סער כבר ב- 2014 ויתקיים בנובמבר הקרוב זו השנה השביעית. "כבר בשנה השנייה שלו הצטרפו המון גלריות שיתופיות או כאלה אחרות עם קו יותר צעיר, והכמות שלהן הולכת וגדלה מדי שנה. מה שמעניין אותן הוא האם האירוע הוא טוב, הוא מעניין – ופחות הכותרת הכללית של איור. אם כי עדיין, הביקורת הכי גרועה שאמן יכול לקבל בבי"ס לאמנות היא שהעבודה שלו היא 'אילוסטרטיבית'. אבל השינוי הזה מתחולל ואני שמח שיש לי חלק בשינוי הזה".
כשאתה אוצר תערוכה היום (שאיננה הביאנלה), אתה מגדיר אותה כתערוכת אמנות או תערוכת עיצוב?
"לא. לא מזמן אצרתי תערוכה של יעל עצמוני ונורית מגן מסטודיו Junktion ב'מקום לאמנות' בת"א. זו היתה תערוכה. לא התעסקנו בהגדרות של מה זה. עצמוני היא קרמיקאית, מגן היא אדריכלית, מה שהוצג היו אובייקטים בצורת סירות אבל בלתי פונקציונליות והתערוכה הוצגה בגלריה לאמנות. בשבוע האיור הקרוב אאצור תערוכה בשם 'הטבע מתעורר' במרכז אדמונד דה רוטשילד, בה יציגו בוגרים צעירים מבתי הספר לאמנות ועיצוב. הוצאנו לטובתה קול קורא, ולמרות שזה 'שבוע האיור' – ישתתפו בה בוגרים ממחלקות לאמנות, טקסטיל, אדריכלות, תקשורת חזותית ועוד".
גם ב"פורטפוליו", האתר של סער שהתחיל כבלוג והיום מגיע ל-100 אלף דפים נצפים בחודש, החיבור הזה נוכח כל הזמן. "פורטפוליו נפתח בינואר 2005 כבלוג אישי (באתר רשימות) שעסק בעיקר בעיצוב גרפי: פוסטרים לסרטים, עטיפות של ספרים, לוגואים ומיתוג, וכן הלאה. בשנת 2010 קרה השינוי המשמעותי הראשון שלו כשעברתי לדומיין אישי, במקביל לכתיבה שלי במוסף הארץ, שכיסתה נושאים מעבר לעיצוב. השינוי המשמעותי הבא היה ב-2015 , כשחגית פלג רותם הצטרפה לפורטפוליו ומבלוג עיצוב הפכנו למגזין עיצוב ואמנות. מאוחר יותר עדכנו את העיצוב של האתר שיהלום יותר מגזין תרבות רב תחומי ולא בלוג אישי. בבסיס של מה שאנחנו מכסים עומדת ההנחה שכל דבר התרבות החזותית יכול להיות מעניין, בין אם זה עבודת סטודנטים או פרויקט של המעצב או האמן הכי חשובים, וכל מה שביניהם. יש לנו תגיות שמקטלגות את הכתבות ע"פ תחומים – אמנות, עיצוב, אדריכלות, אופנה וכו'. מאוד התלבטתי אם אנחנו בכלל צריכים את התגיות האלה, כי בעצם זה נוגד את כל מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו, ומבחינתנו מה שמנחה אותנו בבחירת הנושאים הוא האם זה טוב, ולא מעניין אותנו אם זה סטודנט בשנה ג' באחד מבתי הספר או המעצב הכי מצליח בעולם או כל מה שבאמצע. בסופו של דבר כן 'נכנענו' לפרדיגמה, אנחנו פשוט על הרבה מהכתבות שמים תגיות גם וגם – של כמה תחומים שונים".
רעות ברנע - כתבת האמנות של עיתון "כלכליסט"
