Mirit Cohen

/

Speech Grille

Curator: Shlomit Breuer

Exhibition opening: November 17th, 2011 at 19:30

Curator: Shlomit Breuer

Exhibition opening: November 17th, 2011 at 19:30

מירית כהן
1990-1945
"סורג-שפה"
"דיוקן האמן כמגדיר חור", כתבה מירית כהן ברישום משנת 1974, וספק אם כיוונה לעמדת האמן כתוחם סִפּה של תהום תרבותית או שמא לדיוקן עצמי סדוק, שברגע שהגדיר את החור יוכל גם לרפאו. נדמה שלשני הדברים כאחד.
בקווים מרוסנים וחפים מכל מליצה או פונקציה תיאורית, מרכיבה מירית כהן בעבודותיה שבכות. שתי וערב של קורים, לעיתים צפופים, לעיתים מרווחים, ממפים את המצע ברשת סתומה ונטולת אוריינטציה של קואורדינטות– גריד ממסך של קווים מסורגים.
מירית כהן רושמת מחיצות ומשבצת בהן, כחלק מדינמיקת התנועה שברישום, סימנים, שברי מילים ומשפטים חסרי פשר. זוהי שפה אישית, מקוֹדדת סוד וחד-סטרית – שפה ממושטרת בתוך תבנית מסורגת, אשר דומה שמשמשת כרשת לסינון מסרים.
תקשורת מבעד לסורגים היא שוויונית למראית עין בלבד, שכן קשה לדעת מי דובר ומי מאזין, מי מוודה ומי מתוודה, ובעיקר, על מי נכפה דו-שיח מתוּוך זה ומי כופה אותו.
קווי המתאר של השבכה הם גבול, שומרי סף בלתי חדירים שמגנים על האיזון בין האישי לכללי, בין הפנים לחוץ, בין המרכז לשוליים, בין הפיזי למושגי, בין המודע לתת-מודע, בין הכאוטי למובנה ובין האני לאחר.
כותרת התערוכה נשאלה משם שירו של פאול צלאן "סורג-שפה".* השיר נכתב בהשראת תמונה של שבכה מסורגת מן המאה ה-14, שדרכה נהגו נזירות קלריסיות לשוחח עם אורחיהן ובכך התמצה הקשר שלהן עם העולם החיצוני. הצוהר המסורג, מבאר שמעון זנדבנק, הוא תפיסה פרדוקסלית של כלי שהוא בו-בזמן צינור לתקשורת המאפשר שיחה, אך גם מחסום או מחיצה המונעת מגע כלשהו.
בתנועות החלטיות, שהופכות בידיה את העיפרון ממכשיר הססני, מחיק ומטרים ל"ייצוגי" לכלי פסקני ונחרץ, חורטת כהן בנייר וממלאת אותו עד לשוליו. גבולות הדף המוצף ספק קוטעים את רצף תנועת הרישום, ספק מאפשרים את זליגתו החוצה ואת טשטוש הגבול שבין הנייר לבין המרחב שעוטף אותו. אימת הריק, מסביר דונלד קספיט במאמר בקטלוג תערוכתה של כהן שהוצגה במוזיאון אולמר ( Ulmer ), גרמניה בשנת 1998, היא שמניעה אותה לכסות את הנייר במחוות תזזיתיות. החרדה הקיומית שלה, הוא מוסיף, היא זו שמזינה את ניסיונותיה למלא את ריקנות החלל, ואילו הגריד השבור שהיא בונה הוא חיפוש אחר הגנה מפני הריק הקוסמי. פרשנות פסיכולוגיסטית שכזו ראויה כמדומני רק בה-בשעה שמציבים למולה את ניגודה, לפיו הגודש אינו אימה מפני הריק אלא דווקא הנכחתו והדגשה שבבחירה את ההעדר. החללים הפעורים בסורגים של כהן, אותם נקבים זעירים שהיא מותירה בשבכות, הם בו-בזמן ערוץ לתקשורת אך גם האילמות. את שבחרה לא לומר היא או מוחקת (לעיתים משאירה בדלי מילים חשופות לעיתים מכסה בתנועות נמרצות באופן שמדגיש את הפער שבין הקו הבודד והחשוף לבין משטח הצבע) או מותירה כחלל. הריק של כהן לפיכך הופך מאין לישות נוכחת של שתיקה.
שלומית ברויר
* פאול צלאן, סורג-שפה: שירים וקטעי פרוזה, ליקט, תרגם והוסיף הערות: שמעון זנדבנק, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 1994, עמ' 26; ראו גם: עמ' 150, 175
Read about the exhibition