דן אורימיאן |חוף 

מה שמשותף לציירים ולאלוהי ספר בראשית הוא היכולת לייצר משמעות על ידי הבדלים. אלוהי ספר בראשית מבדיל בין חושך לאור שמים וים קודש וחול. ציירים עובדים עם הבדלים בצבע וטון.  לאורך ההיסטוריה ציירים רבים ניסו לאתגר את הפרדיגמה הזו ולבדוק מהו מינימום ההבדל הנחוץ לשם יצירת משמעות בציור, המינימום שמתחתיו הציור הוא ג'יבריש חזותי; תוהו ובוהו. טרנר מתח את הגבול. וויסלר מתח את הגבול. גרהארד ריכטר בנופי הים והשמים האפורים שלו הגיע לנקודה שהיא ממש האסימפטוטה של המשמעות החזותית.  

דן אורימיאן מצטרף לשיחה הזו בציורי הנוף הימי שלו כשהוא מוסיף כנדבך נוסף של הזרה את עיבוד המחשב,את הפילטרים הצבעוניים, את המסורת של הפופ ארט. אורימיאן מצטרף לשיחה הזו מעמדה מפוכחת ביחס לרומאנטיקה של הנוף, לפנטזיה של הנשגב, למושגי האדם של המאה ה 19.  כל מה שייחסנו ליםנ כנס כרגע לגרשיים. כי כשהוא סגול או וורוד זרחני הים אינו עמוק אלא "עמוק", הוא אינו סוער אלא "סוער" הוא אינו מטאפורה לנפשי אלא דימוי אירוני זר ומעובד למה שהיה אי פעם- הים. אבל עמדתו אינה עמדה ביקורתית. זוהי לא אירוניה מרה. זוהי לא חגיגה של "מות המחבר". זוהי מתיקות. נוסטלגיה. עבודת אבל וגעגוע לאותה חוויה אותנטית אבודה. זה תפקידו של המונוכרום כאן: להעצים את הרגש ובה בעת להדגיש את המרחק מהים והשקיעה הטבעיים. החול בקדמת הציורד ומה לעננים ומעלה על הדעת היפוך יחסי הלמעלה למטה של מים ושמים.  השמים נראים אטומים. הים נראה סמיך. 

באמצעות ציוריו של אורימיאן אנו פוגשים את האסון של העידן: איבדנו את הממשי. נותרו רק דימויים. והדימויים האלו הם העתק ללא מקור. שעובדו במחשבים. נעשו אירוניים. אם אי פעם התביישת בעצמך שאתה עדיין מתרגש משקיעה הבט בציור שקיעה של אורימיאן וזה יעבור לך.כי זו אינה שקיעה אלא "שקיעה". ועכשיו הבט שנית; הציור יאפשר לך להתגעגע לרגש הפשוט של התרגשות מהשקיעה. הכביש הזה, המרוקן את העולם מפאתוס, הוא דו כיווני. הוא לא רק מהאדם אל העולם אלא גם מהעולם אל האדם.

הביטו בדיוקנאות שאורימיאן מצייר. זוהי אישה צעירה. היא נראית בה בעת מאד ספציפית ומאד כללית. אף אחת לא נראית ככה- הצבעים המבעים השטיחות, אבל לא הייתי אומר שהיא "כל אדם". היא אנחנו. כפי שאנחנו. מצלמים סלפי לאינסטגרם דרך פילטר. אפילו אם אנחנו הריבון - אנחנו מתקנים את עצמנו פה ושם. משום שאין באמת אנחנו. אין באמת מציאות. זהו עידן הדימוי. ובכל זאת, מבליח מבעד למסכים ולפילטרים משהו שיש בו שריד לאמונה בממשי ובאדם; ככלות הכל אלו הם לא הדפסים של דימוי מחשב, זה ציור על כל הכרוך בכך, מכחול, חומר, זמן, הרהור, גמגום,תיקון, חיפוש, מציאה, השראה, ניסיון לדייק. הנה כי כן, מופיע המדיום עצמו, החומרעצמו, כאתר שחרף הדימוי, וחרף העיבוד, וחרף האירוניה, אתר שממנו ניתן לחלץ, אוליבפעם האחרונה- את האדם.    

‍

יונתן הירשפלד, 2025