Yocheved Weinfeld

Seam Line

Curator: Shlomit Breuer

Friday, November 29th, 2013 - Saturday, December 28th, 2013

Curator: Shlomit Breuer

Friday, November 29th, 2013 - Saturday, December 28th, 2013

יוכבד וינפלד
קו-תפר
אוצרת: שלומית ברויר
בשנות השבעים המוקדמות של המאה שעברה, יצרה יוכבד וינפלד סדרה של דיוקנאות וגופים תפורים בניסיון לחלץ תחושות פיזיות ולתרגמן לשפה החזותית. בתוך כך, הפכו דימויי גופה למושא של התנסויות, הנייר – לחומר, וקו הרישום - לתפר.
כאבו הגופני של האחר, אומרת איליין סקארי (Elaine Scarry), נתקל  במחסום הכרתנו משום שאינו ניתן לאישורם של החושים. למעט זעקות או אנחות קדם-לשוניות, הכאב אינו מתאפיין בתמלול הולם שיש בו כדי לשבור את החיץ שבין המציאות שלנו לזו של האחרים, והוא נזקק ללשון מתווכת, למטאפורות, ולמילות היחס והחיבור "כאילו" ו"כמו". לפיכך, חיווי דוגמת "אני מרגיש כאילו מחט חודרת לגופי וכמו פוצעת לי את העור" מאפשר לכואב למסור את חוויית כאבו גם לאותו נמען שמטיל ספק בקיומו. המחט מחוללת הכאב (או כל כלי אחר, כמו למשל סכין, אבן חדה, מקל, זיפי מברשת קשים - דימויים שמופיעים במרומז או במפורש בעבודות אחרות של וינפלד) גם כשאינה נוכחת פיזית, רישום פעולתה שהותיר אחריו עקבות של צלקות ותפרים הופך לעדות על קיומה, ומנכיח ויזואלית את תחושות ה"כמו" וה"כאילו" באופן שמקנה לכאב נראות. הדואליות של המחט בבחינת מכשיר, שמצד אחד מסב כאב, ומצד אחר מאפשר את חשיפתו, מתעצמת לאור תפקודה הכפול כמתקנת ומאחה ובו-בזמן כפוצעת ומחוררת.
שניות זו של הכלי מתממשת גם בתוצרי פעולתו. תפרי הפנים שמקבעים את הארשת ומשתקים את הבעות הפנים, יחד עם האלמות הנכפית על השפתיים התפורות, משבשים בתורם את קוד התקשורת  הבסיסי שבין בני האדם ומעצימים לכאורה את חוויית ההזרה של הצופה בנסותו לפענח את הדיוקן שמולו. אלא שמהלך התנועה שגלום הן בעצם פעולת התפירה והן ברצף ה"נקרא" כטקסט שבו התצלומים ערוכים, מתועל עתה לערוץ תקשורת חלופי שבו מומרת תפישתו המודעת, התבונית של הצופה בתפישה תחושתית.
***
יוכבד וינפלד (ג'וקי) נולדה בפולין בשנת 1947 להורים ניצולי שואה. בגיל עשר עלתה לארץ עם משפחתה ובגיל 16 החלה ללמוד אמנות אצל רפי לביא. היא המשיכה את לימודיה במדרשה לאמנות ברמת השרון ומאוחר יותר באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית; בשנת 1977, קיבלה תואר מוסמך מאוניברסיטת קייפטאון שבדרום אפריקה.
וינפלד החלה להציג את עבודותיה בשנת 1967, תחילה במסגרת תערוכות "+10" ולאחר מכן בתערוכות יחיד. אחת התערוכות המכוננות שלה -  מיצג שבו הציעה פרשנות משלה לטקסטים המתייחסים למנהגי אבלות והטהרות – הוצגה בשנת 1976 בגלריה דבל בירושלים. בשנת 1979 נערכה תערוכת יחיד של וינפלד במוזיאון ישראל. העבודות בתערוכה זו התבססו על מרכיבים ביוגרפיים, שילבו מדיומים שונים כגון טקסט, תצלומים, ציורים ואסמבלאז'ים, והרחיבו את המבע בטווח שבין הדימוי החזותי, הדימוי הלשוני והדימוי המנטלי.
התערוכה הנוכחית מציעה מבט על גוף העבודות שיצרה וינפלד במהלך העשור הראשון לעשייתה האמנותית, עשייה המשמרת גם מקץ שלושה
עשורים את רעננותה, חדשנותה ותעוזתה.
Read about the exhibition
מידע נוסף על התערוכה