דיוקנאות הקופים של גלעד אפרת הם היורשים האמיתיים של מסורת ציורי הדיוקנאות מהמאות הקודמות. כמו בדיוקנאות הדגולים ביותר של רמברנדט או ואן דייק, אלו הם ציורים שבהם הנראות של המודל הספציפי נעשית שולית לאיזשהו גילוי של מהותו, הנחשפת -לא בדימוי- כי אם בהתנהלות הצבע על הבד. כמו ביצירות המופת המדיום מפנה את הצופה לאינטרוספקציה. כיצד זה קורה?

ובכן, הפרדיגמה הבסיסית ביותר של הציור היא כיסוי הבד בצבע. הציור הוא הלבשת הבד הערום. איפור פניו הלבנות. הסתרה, כיסוי, שכבה על שכבה. משהו תמיד קבור מתחת לצבע. ציורים אלו של גלעד אפרת עובדים ההפך. אפרת מצייר בגריעה. הוא לא מניח צבע אלא מסיר אותו. כשהוא משאיר אותו- הוא כהה, כשהוא מסיר חלקית- הוא בטון בייניים וכשהוא מסיר לחלוטין נחשף הבד הלבן. הוא מתחיל מהאטום ופותח בו פתחים. מהארוג ופורם. זהו ציור של גילוי ולא של הסתרה. התנהלות הצבע על הבד היא ארכיאולוגיה: חשיפה באמצעות חפירה והסרה. הצופה בדיוקנאות האלו לא עסוק בשאלה עד כמה הם דומים לקוף ספציפי זה או אחר, בדיוק כמו שלמתבונן במוזיאון בדיוקן מאת רמברנדט לא אכפת כמה הדיוקן הזה דומה למצויר-ולמעשה, אנחנו יודעים לא פעם-משום שלמצויר יש דיוקנאות נוספים מאת ציירים אחרים- שהוא לא היה מאד דומה. ובכל זאת הדיוקן של רמברנדט אמיתי יותר בעינינו. נדמה שהטיפול בצבע הופך להיות העיקר. בא על חשבון הדומות החיצונית ובמנכיח משהו עמוק מפנימיותו של הדוגמן. הציור בגריעה מפעיל את אותו מנגנון.

לציורים אלו שמור מקום מיוחד גם בשדה האמנות הישראלי. השדה המקומי תמיד היה שנוי בעמדתו ביחס ליצירות המופת מהמאות הקודמות. הוא נותר אף היום במידת מה שנוי ביחסו למיומנות, לפיגורטיביות, לאיכות ביצוע. כיוון שהאתוס המקומי קידש את המופשט ואת הרשלנות הנון שלאנטית של ציור "רע" ומתיילד, הוא קיבל בקושי את הציירים הפיגורטיביים והקציב להם נישה כמעט נפרדת מהשדה הכללי. אבל ציוריו אלו של אפרת לא נופלים לנישה הזו והם מקרה נדיר של טור דה פורס טכני שנמצא בלב ליבו של השיח המקומי על נוף, על גוף, על הפוליטי והארס פואטי.

בדיון על דיוקנאות הקופים של אפרת אני מבקש לטעון שהמצויר האמתי בעבודות האלו הוא המתבונן. הפנים המביטות בנו בעיניים קרועות ומלאות רגש הם פנינו. האמת המתגלה בציורים אלו, היא האמת אודותינו, על הטבע העמוק תחת שכבות התרבות שלנו.

אלו הם ציורים המביאים לידי ביטוי את הטשטוש בין טבע לתרבות שהוא מסימני העידן הנוכחי: לפני דארווין היה קל לאדם לראות את עצמו כנפרד לחלוטין מהטבע. היום, לא רק שאנחנו מודעים במידה הולכת וגוברת לדרגה שבה החלטותינו היומיומיות מונעות מגורמים ביולוגיים (החל מהורמונים ודיספוזיציות אבולוציוניות ועד השפעת הרכב חיידקי המעיים על האישיות)  - אנחנו גם מתחילים לפקפק בטבעיותו של הטבע; ברור למשל שחתול וכלב אינם טבע באותה מידה שבה נמר וזאב הם טבע. וברור ששימפנזה שלמדה לדבר בשפת סימנים ולבטא תמונת מציאות מורכבת איננה טבע כמו מדוזה שצפה בים.

ציורי הקופים נולדו בדיוק במרחב הזה: כשאפרת ראה פרסום לתערוכה של ציורי הקופים שמכירתם היא תרומה לגן החיות. וכאן, מלבד המובן מאליו: שזוהי הזדמנות של התרבות הכללית ללעוג לתרבות הגבוהה ("זה נראה כמו ציור מופשט ששווה מליונים! מה ההבדל?") ומלבד ההיפוך האירוני של הקוף כסמל האמנות (כי קופים הם חקיינים ואמנות היא חיקוי המציאות) הופיע סדק אמיתי בין התרבות והטבע. תזכורת בעיניהם היפות של הקופים- עד כמה הם אנושיים, ובהיותם דיוקנאות שלנו המתבוננים- עד כמה אנחנו קופים.

‍

‍יונתן הירשפלד, ספטמבר 2021

‍